פסק-דין בתיק א 23673/07

לפני תביעה בסדר דין מקוצר של מינהל מקרקעי ישראל לחייב את הנתבעים לשלם חוב בגין דמי חכירה בסך של 12,646 ש"ח.

בתיק דנן אין מחלוקת, כי בין הנתבעים לתובע נחתם שטר העברת זכות שכירות ביחס למקרקעין הידועים כגוש 6490 חלקה 253/4, ובמסגרתו התחייבו הנתבעים לשלם דמי חכירה שנתיים למינהל.

בדיון בבקשת הרשות להגן, שהתקיים בפני ביום 28.11.07, הסכימו הנתבעים לתשלום קרן החוב של דמי החכירה. לגבי יתרת הסכומים שבמחלוקת (ריבית, הפרשי הצמדה, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד) הסכימו הצדדים, כי יינתן פסק דין על סמך החומר הקיים בתיק ולפי סיכומי הצדדים ומסמכים נוספים שיצורפו אליהם.

לצורכי נוחות בלבד, אביא להלן את טענות הנתבעים תחילה.

תמצית טענות הנתבעים

הנתבעים אינם מתכחשים לחובם בגין קרן דמי החכירה השנתיים, בסך של 9,228 ש"ח, אולם אין הם חייבים בתשלום הריבית וההצמדה בגין חוב זה.

הנתבעים חכרו ביום 1.1.00 שתי חנויות, כאשר אחת משמשת כמכולת והשניה כמחסן (יחדיו "הנכס"). הנכס נמצא ברח' הרקפת 4 בקריית אונו. הנתבעים סברו בתם לב, כי הנכס מהוון ואין צורך בתשלום דמי חכירה. במהלך כל שנות החזקתם בנכס, לא קיבלו הנתבעים כל דרישה לתשלום, וכך לא ידעו על קיום החוב האמור ולא ידעו את סכום דמי החכירה שעליהם לשלם.

חוזה החכירה לא נמסר לידם, אך גם לו היה בידם חוזה החכירה, אין הדבר שולל את אחריות המינהל לשלוח לנתבעים התראות ו/או דרישות לתשלום. הנתבעים מעולם לא קיבלו כל התראה או דרישה כאמור.

כעבור שש שנים, הנתבעים קיבלו דרישת תשלום בגין דמי חכירה עבור חנות אחת בלבד. הנתבעים שילמו את הסכום הנדרש, כאשר הוסכם עם המינהל כי הם ישלמו רק את החוב הנומינאלי, מאחר ולא קיבלו לידיהם כל הודעה לתשלום עד לאותה תקופה ולכן אין זה מן הצדק לחייבם בגין ריבית והצמדה.

לאחר שלושה חודשים, שלח המינהל דרישת תשלום נוספת שניה, המתייחסת לחנות השניה, וזאת, כמו הקודמת, כוללת ריבית והפרשי הצמדה על חוב שלא היה ידוע לנתבעים עליו.

מעיון בתדפיס תיק המרחב, אותו הציג המינהל עולה, כי נשלחו התראות לכתובת שאינה ידועה ו/או שהנה שגויה. במידה ומדובר בכתובת הבעלים הקודם, אין הנתבעים נמצאים בקשר איתו מאז העברת הזכויות בנכס.

בעת תשלום דמי החכירה בגין החנות הראשונה, גילו הנתבעים כי החוכר הקודם שילם לתובע דמי חכירה בגובה 298 ש"ח בלבד ואילו הם נדרשים לשלם דמי חכירה בגובה 1,400 ש"ח, וזאת בשל קביעת שמאי מטעם המינהל. על קביעה זו ביקשו הנתבעים לערער, אך נמסר להם כי חלף המועד לערעור. הנתבעים טוענים, כי לא ידעו על הערכה זו עד לאותו מועד ועל כן צריכה להינתן להם רשות לערער על החלטת השמאי.

הנתבעים טוענים, כי אינם מיוצגים ואינם בקיאים בחוק ובהלכות. לנתבעים אין אמצעים לשלם עבור שירות משפטי ואילו המינהל הנו בעל יכולת כלכלית. הנתבעים לא מסכימים עם טענת המינהל, כי אין במקרה זה נסיבות מיוחדות ומוצדקות המביאות לאי פסיקת הוצאות לזוכה בתיק.

תמצית טענות המינהל

קרן דמי החכירה מסתכמת בסך של 9,228 ש"ח. הסכומים הנותרים שבמחלוקת הנם: ריבית 1,211 ש"ח, הצמדה 509 ש"ח, שכ"ט 1,918 ש"ח והוצאות 58 ש"ח. סה"כ 12,925 ש"ח.

המינהל טוען, כי יש לדחות את טענת הנתבעים, לפיה לא קיבלו את ההתראות ו/או הדרישות לתשלום מטעם המינהל. המינהל צירף תדפיס תיק, בו מצוינים, בין היתר, המועדים בהם נשלחו האגרות לנתבעים.

כמו כן, בהתאם לסעיף 8(ז) לחוזה החכירה שנערך עם החוכרים המקוריים, לו התחייבו גם הנתבעים, היה עליהם להתייצב ביום ראשון לחודש אפריל מידי שנה ולשלם את חובם לתובע. כמו כן, בהתאם לסעיף 8(ד) לחוזה החכירה האמור, יעלו דמי החכירה בתוספת הפרשי הצמדה כאמור בפסקה (ז) לחוזה, ובהשלמה לכך, קבוע בסעיף 9 לחוזה החכירה כי:

"המחכיר רשאי להעלות את דמי החכירה השנתיים בכל מקרה בו נתבקשה הסכמתו כאמור בסעיפים 6, 12 וכתנאי למתן אותה הסכמה, בהתאם למה שהיה מקובל אצל המחכיר בעת בקשת ההסכמה לגבי מקרים דומים."

לפיכך, העברת הזכויות אשר בוצעה בין החוכרים המקוריים לבין הנתבעים, הקנתה לתובע את הזכות להעלות את גובה דמי החכירה.

על פי סעיף 11 לחוזה החכירה, כל תשלום שלא ישולם ע"י המחכיר במועדו ישא ריבית ממועד הפירעון ועד לתשלום בפועל.

הכלל הוא, כי באין נסיבות מיוחדות המצדיקות לשלול מבעל הדין שזכה את הוצאותיו, יהא אותו בעל דין זכאי לפסיקת הוצאות (זוסמן, "סדר הדין האזרחי", מהדורה שישית, עמודים 507/508).

חובה זו, לחיוב בהוצאות, כוללת בחובה את החובה לחיוב בשכ"ט עו"ד (ראה תקנה 511א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וע"א 1894/90 שמואל פלאטו שרון נ ז'ק אסולין, פ"ד מו(4) 822, 829-830).

דיון והכרעה