פסק-דין בתיק א 23617/04

כללי

1.         זוהי תביעת נזקי גוף בעקבות אירוע של "מפגש" בין קרסולו של התובע, רוכב אופנוע, לבין רכב (דייהטסו מס' רישוי 50-919-87), נהוג בידי הנתבעת 1 (להלן: "ליאת"), מבוטח בידי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") (פוליסה 100002970201). האירוע הוכר כתאונת עבודה על ידי המל"ל. לתובע נקבעו 5% נכות לצמיתות והוא זכה לתגמולי המל"ל המתחייבים. המל"ל הצטרף לתביעה זו ותובע מהנתבעות שיפוי בגובה אותה תגמולים (כ - 32,000 ש"ח להיום).

            התובע הגיש את תביעתו מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). זאת, מאחר ורכב על קטנוע ללא ביטוח וללא רישוי. הוא מבקש לייחס לליאת רשלנות, בכך שיצאה מחניה בחוסר זהירות ופגעה ברכבה ברגלו.  

2.         בין הצדדים נתגלעה חזית מריבה רחבה. הועלו שאלות בדבר זכאותו של התובע לפסק דין כנגד ליאת בהעדר הגנה או התייצבות (ב"כ הנתבעת, שהגישו כתב הגנה גם בשמה, שוחררו מייצוגה); התנהגותה של הנתבעת במהלך הטיפול בתיק וקיומה או העדרה של חבות עצמאית מכוח פוליסת הביטוח הרלוונטית, במיוחד לאור "היעלמותה" של ליאת וחוסר היכולת לאתרה כיום; הוכחת נסיבות האירוע; הוכחת הנזקים הנטענים.

            ראש וראשון לנושאים הטעונים הכרעה הוא עניין נסיבותיו המדויקות של האירוע והכרעה בשאלה, האם הוכחה רשלנותה של ליאת.

תיאור נסיבות התאונה

3.         בכתב התביעה (המתוקן; נוסח זהה הופיע בכתב התביעה המקורי) נטען כדלקמן: "ביום 25.09.01 בשעה 19:00 לערך, נפגע התובע בתאונת דרכים. התאונה אירעה עת רכב התובע על קטנועו ברחוב בלוך בתל אביב לכיוון מערב כאשר רכב צד ג' הנ"ל הנהוג על ידי הנתבעת הגיח מחניה מצידו הימני של הכביש והתנגש בו בצידו הימני... כתוצאה מהתאונה ספג התובע חבלות קשות בכל חלקי גופו ובעיקר בקרסול ימין" (סע' 4 - 5).

4.         בתצהיר עדותו הראשית מתאר התובע את האירוע במילים אלו: "ביום 25/9/2001 בשעה 19:00 לערך, אני רכבתי על קטנוע שבבעלותי... ברחוב בלוך בתל - אביב לכיוון מערב, בערך כ - 50 מטר לפני ככר רבין. למיטב זכרוני התאונה קרתה בסמוך לבית שברח' בלוך מספר 20. אני נסעתי במהירות של בין 40-30 קמ"ש. אני נהגתי בצד ימין של הכביש... הרכב של הנתבעת 1 חנה בצד  ימין של הכביש במקביל למדרכה, ברח' בלוך בתל - אביב. באותה עת, אני נסעתי על קטנועי ברח' בלוך בתל - אביב וכשהגעתי לרכב התובעת ובמקביל אליו, הנתבעת 1 סטתה בפתאומיות שמאלה, כדי לצאת מהחנייה. הנתבעת 1 שלא הבחינה בי נוסע בכביש, פגעה בי עם רכבה וכתוצאה מכך הקטנוע עליו אני רכבתי הוטח אל הכביש ואני נפגעתי בקרסול ימין ואף הקטנוע שלי ניזוק" (סע' 5 - 6).

5.         בחקירתו הנגדית בפניי חזר ואמר התובע, כי "... נסעתי ברחוב בלוך, וליאת יצאה בפתאומיות מחניה... הוא [הרכב - א.ז.] הגיח מחניה. הוא פגם [צ"ל - פגע - א.ז] בחלק הימני של הקטנוע, החלק החשוף פגע ברגל שלי, ובקטנוע... האופנוע נמרח על הכביש. פלסטיקים, האופנוע עף על הכביש... הרכב נכנס בחלק הקדמי של הקטנוע. הפלסטיק שליד הגלגל ניזוק. הגלגל לא ניזוק עד כמה שזכור לי" (עמ' 19 לפרוטוקול).  

נטל הוכחה ועדות יחידה של בעל דין

6.         אין חולק, כי על התובע מוטל הנטל להוכיח, אמנם ברמה של "מאזן הסתברויות", כי יסודות תביעתו הוכחו.

            טענה מרכזית בפי הנתבעת היא, כי עדותו של התובע מהווה "עדות יחידה של בעל דין", כמובנה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הדורשת מידה רבה של זהירות וחובת הנמקה מיוחדת בטרם אימוצה. אין המדובר כאן במקרה מובהק של "עדות יחידה", לפחות בכל הנוגע לעצם התרחשותה של תאונה ופגיעה בקרסולו של התובע. יפים הדברים שנאמרו בע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689, 699 - 670 (2002): "בא ^-כוח המבטחות טוען כי היה מקום לייחס משקל רב לעובדה שבן ^-ארי נמנעה מהבאת עדויות חיצוניות לאירוע, וכן כי היה על בית ^-המשפט לפרט באופן מיוחד את נימוקי החלטתו, שלטענתו ניתנה על בסיס עדותה היחידה של בן ^-ארי, כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות... דא עקא, בית ^-המשפט נימק את החלטתו ביחס להתרחשות התאונה לא רק בעדותה של בן ^-ארי, אלא גם ברישומי בית החולים איכילוב שהגישו לו המבטחות. אמנם, המוצג נ/14 והמוצג נ/18, שעליהם מסתמך בית ^-המשפט, הם למעשה אותו מסמך, כאשר הראשון הינו נוסח מודפס של האמור באחרון, אך גם מסמך יחיד זה הוא חיזוק מספיק לעדותה של בן ^-ארי, שכן הוא מתעד חבלות גוף שנגרמו לבן ^-ארי, ואף מביא מפיה את הטענה, כי "לדבריה נפגעה בתאונת דרכים", וזאת במועד סמוך לאחר התאונה. אין כל חשיבות לכך שבית ^-המשפט המחוזי אינו מציין את דבר היותו של המסמך חיזוק ואינו מזכיר את סעיף 54 לפקודה (השוו ע"א 192/86 סולימנפור נ' אבן [2], בעמ' 306-305). די בכך שקיים חיזוק מספיק לעדותה של בן ^-ארי לעניין תאונת הדרכים. אכן, בעדותה של בן ^-ארי נתגלו סתירות, והיא אף מעוררת תמיהות מספר, אך לאור האמון של בית ^-המשפט המחוזי בחלק עדותה בדבר קרות התאונה, והואיל והיא ייחסה את פגיעותיה לתאונת דרכים כבר באשפוזה הראשון, לא נתערב במסקנתו של בית ^-המשפט המחוזי בנקודה זו".

            דומני כי בענייננו אין חולק כי התובע נפגע בקרסולו בתאונה ברחוב בלוך בתל אביב ביום 25.9.01. עניין זה חוזר ועולה גם בכל הדוקומנטציה הרלוונטית, הרפואית והאחרת. שאלה נפרדת היא, האם נסיבות האירוע היו כפי שהתובע מנסה לטעון, כלומר - רשלנותה של הנהגת בכך שסטתה מתוך חניה ופגעה בו. קטע ספציפי זה ב"תשבץ" הראייתי אינו נתמך בראיה כלשהי, זולת עדותו של התובע עצמו. לפיכך, יש אכן לגלות זהירות בטרם אימוץ גרסתו ככתבה וכלשונה.

  "אני מאמין"

7.         אני נדרש כרגע "להאמין" או שלא "להאמין" לגרסתו הנוכחית של התובע. אכן, אין זו משימה קלה. ברור הדבר, שאינני יכול לפטור את עצמי באמירה סתמית שלפיה "אני מאמין" או "אני לא מאמין". "אותות האמת", כלשונה של הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות, המתגלים במשך המשפט, "אינם לובשים דווקא צורת סימנים העולים מן ההתנהגות של העד אלא עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" (דברי כב' השופט שמגר, כתוארו אז, בע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (3) 393, 436; ראו גם איזכור בהסכמה של דברים אלו בע"פ 4701/94 אוחיון נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך מא, 679 (1995)). כידוע, "אין זה נדיר שעדותו של עד, כשהיא לעצמה, אינה מאפשרת לבית המשפט להגיע לכלל ממצא ברור. במקרה כזה שומה על בית המשפט לעמת עדות זו עם הראיות האחרות ולהגיע - על יסוד ראיה כוללת - לידי קביעת ממצאים" (דברי כב' השופט שלמה לוין, כתוארו אז, בע"פ 567/80 אביטן נ' מדינת ישראל, בנוסח שפורסם ב"דינים ועוד", עמ' 22 מתוך 31). כאשר פונה בית המשפט לבחון את מהימנותו של עד, לרבות בעל דין, עומדים לרשותו ארבעה מבחנים בסיסיים: מבחן ה"התרשמות" - התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהתנהגותו של העד על דוכן העדים; מבחן ה"השוואה החיצונית" - השוואת דברי העד עם דברים שאמר במקום אחר או עם דבריהם של עדים אחרים; מבחן ה"השוואה הפנימית" - העמדת דברי העד במבחן של הגיון, שכל ישר וניסיון חיים; ומבחן ה"אישיות" - בדיקת ההשלכה האפשרית של אופיו של העד ונגיעתו לעניין על מהימנות דבריו (ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 2003, בעמ' 1599 ואילך).  ראו גם את דברי כב' השופטת דורנר בע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך לז', 475 (1994), פסקה 3: "כמובן שגורל המשפט ייחתך על פי שיקולי מהימנות, ואיש אינו חולק על כך. אלא ש... ניתן לקבוע את המהימנות בשתי צורות: או על פי התרשמות מהעדים או על פי שיקולי הגיון...קיימת גם דרך שלישית, הנראית בעיני היעילה והמציאותית ביותר, של שילוב בין שני אמצעים אלה... הסקת מסקנות מתוך ניתוח קר ואנליטי של הראיות, היא אחת הדרכים הכשרות לקביעת מהימנות, ואם שיקוליו של השופט הינם אכן משכנעים ועומדים במבחן, הרי אין כל סיבה שלא לאשר את מסקנותיו...".

מן הכלל אל הפרט

8.         ובכן, גרסתו (היחידה, בהקשר זה) של התובע מעוררת קשיים של ממש.

            ראשית, בכתב התביעה נטען (יש להניח, כל עוד לא הוכח אחרת, כי ב"כ התובע לא בדה דברים ממוחו הקודח, אלא הביא לידי ביטוי דברים ששמע מפי התובע עצמו), כי התובע ספג חבלות קשות בכל חלקי גופו, ובעיקר בקרסול ימין (סע' 5). שבר בקרסול - אין מחלוקת; חבלות (בלשון רבים)? קשות? בכל חלקי גופו? היכן מקבל הדבר ביטוי במסמכים הרפואיים??? למעשה, "מוטיב הפגיעות הקשות" בחלקי גוף אחרים נזנח בהמשך, ולא נכלל אפילו בתצהיר העדות הראשית. מדוע, אפוא, להעלות אותו מלכתחילה? הדבר לא מוסיף מימד של אמינות, בלשון המעטה.

            שנית, בעייתיות נוספת נוגעת לשאלת נפילתו של התובע עם קטנועו על הכביש. זו שאלה חשובה, מאחר ואם אכן סטתה ליאת לפתע לשמאל ביציאתה מהחניה ופגעה בצדו הימני של הקטנוע, סביר שהתובע יאבד את שיווי משקלו ויפול עם קטנועו. אכן, זו גרסתו, החל מכתב התביעה, עבור לתצהיר עדותו הראשית (הקטנוע "הוטח אל הכביש", סע' 6) וכלה בעדותו בבית המשפט, כמפורט לעיל. אלא שהסתבר ש" מוטיב הנפילה על הכביש" אינו בהכרח מוטיב חוזר. גרסה ראשונה, הקרובה ביותר לאירוע, נמסרה על ידי התובע במשטרה, ביום 30.9.01 (נ/1). שם הוא אומר: "בתאריך 25.9.01 בשעה 19:00 לערך נהגתי בקטנוע  מס' 5921801, בתל - אביב, רח' בלוך, ממזרח למערב, כביש דו - סיטרי ללא שטח הפרדה, נסעתי בנתיב הימני, נתיב אחד לכל כיוון, בצד ימין חונות מכוניות, מהירות נסיעתי היתה 40 קמ"ש לערך. לפתע מימיני, ללא כל התרעה, איתות או תאורה יצא רכב מחנייה מימין ופגעה עם החלק השמאלי הקידמי של הרכב שמספרו 5091987, ברגל ימין שלי. הקטנוע הזדעזע אך לא נפלתי. הצלחתי לייצב את הקטנוע, המשכתי עוד כ- 2 מ' לערך ועצרתי, הרכב שפגע בי התקדם אלי, יצאו 2 בחורות, הנהגת שאלה אם אני בסדר, הנהגת היתה נחמדה ונתנה לי את הטלפון שלה, היא לקחה אותי לבית-חולים איכילוב, השאירה אותי בכניסה..." (עמ' 1, שורות 15 - 23).