פסק-דין בתיק א 23582/06

לנתבע מס' 1 [ להלן: "הנתבע" ] חוב לבנק התובע [ להלן: "הבנק" ], שלאחר שמיעת הראיות, לרבות תצהירו ועדותו של הנתבע עצמו, אין חולק על קיומו, אולם נראה, שסכומו הנתבע הכולל ריביות שונות שחויב בהן הנתבעת, אינו מוגדר במדויק.

חוב הנתבע נובע משלשה מקורות: האחד, הלוואה בסכום של -.110,000 ש"ח שנטלה על ידיו ביום 27.9.04 [ להלן: "ההלוואה הראשונה"; נספח ג' לתצהיר עד הבנק מר שמואל קפלן (להלן: "קפלן"), סעיף 2 לתצהיר הנתבע, סעיפים 4 ו 6 לסיכומי טענות הנתבעים ]; המקור השני, הלוואה נוספת בסכום של -.50,000 ש"ח שנטל הנתבע מהבנק ביום 25.5.06 [ להלן: "ההלוואה השנייה"; נספח ד' לתצהירו של  קפלן, סעיף 6 לתצהיר הנתבע וסעיף 6 לסיכומי טענות הנתבעים ], והשלישי יתרת חוב בחשבון העו"ש של הנתבע.

הנתבעת מס' 2, אשתו של הנתבע, ערבה לחובו של הנתבע בכל הנוגע להלוואה הראשונה אשר יתרתה הנתבעת על ידי הבנק היא לסכום של -.4,987 ש"ח.

אין חולק על כך שהחוב הנתבע  בגין יתרת ההלוואה הראשונה הוא חוב ריבית, וליתר דיוק חוב בגין הפרשי ריבית שלפי גישת הבנק נובעים כתוצאה מהפרשים שבין ריבית ה"פריים" שהייתה במועד מתן ההלוואה, והיותה חלק עיקרי בשיעור הריבית שלפיה ניתנה ההלוואה [ ראה סעיף 4 לנספח ג' הנ"ל ], ובין שיעור עליית ריבית הפריים במהלך שנות החזר ההלוואה הראשונה [ עדות קפלן בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 6 עד 10 ].

לא שוכנעתי שאכן כך הדברים.

הדיון עבר את שלב הרשות להתגונן ושוב אין די בכך שהבנק מצהיר על ה"שורה האחרונה" של שיעור חוב הריבית ללא הצגת חישוב מתאים; יתכן וגם לעניין זה ניתן היה להסתפק בחישוב מינימלי אלמלא הסתבר כי עמדת הבנק נחזית להיות בלתי נכונה.

דברים אלה אמורים לכך שלשאלת הנתבע כיצד נוצרה יתרה החוב כתוצאה מהפרשי ריבית הפריים השיב קפלן שבין מועד מתן ההלוואה ובין מועד פירעונה, עלתה ריבית הפריים, ודבר זה מסתבר לפחות כמוטל בספק לפי פרסומי בנק ישראל שצרף הנתבע לסיכומיו [ והם בגדר פרסום רשמי שניתן, לפחות בדוחק, לצרפו לסיכומי הטענות ].

יתר על כן, עולה מאותם מסמכים כי ריבית הפריים הממוצעת ירדה במהלך אותה תקופה או במרביתה הגדולה של התקופה הנ"ל ועל כן יכול אני לקבוע כי הבנק לא הוכיח את התביעה לעניין יתרת החוב בהלוואה הראשונה והיא נדחית.

הואיל והנתבעת מס' 2 ערבה רק לעניין זה, נדחית כמובן התביעה נגדה במלואה.

גם בעניין ההלוואה השנייה אין דרכו של הבנק צלחה במלואה.

שוב נתקל הבנק בקושי להצביע על שיעורה המלא והנכון של יתרת החוב, בין בעניין חישובי הריבית ובין לנושאים אחרים, כפי שלהלן.

בסעיף 6.2 לתצהירו מוסר קפלן כי יתרת החוב למועד העמדת ההלוואה השנייה לפירעון מידי [ דבר שאין טענה לעניין עצם זכות הבנק לעשות כן בנסיבות המקרה ], הייתה בסך של -.37,007 ש"ח; באופן מפתיע נטען על ידי הבנק בסעיף 6.2 לסיכומי טענותיו כי סכום יתרת החוב למועד הנ"ל בגין ההלוואה השנייה עומד על סך של

 -.39,420 ש"ח [ להלן: "הסכום הגבוה" ].

בשני המקרים מפנה הכותב לפרוט יתרה שצורף לתצהירו של קפלן כנספח ד'.

עיון בנספח ד' מצביע על כך שהסכום הגבוה הוא הסכום הנכון, אלא שהוא כולל בחובו  גם את החוב בגין ההלוואה הראשונה, נכון למועד הוצאתו של נספח ד' הנ"ל וכך נמצא הבנק מחשב את אותו סכום פעמיים !! אם כי בסופו של דבר הסכום הנתבע בגין הלוואה זו, יחד עם ההלוואה הראשונה, אין בו חישוב כפול, אך הוא כולל בחובו הוצאות משפטיות, שטיבן לא נודע לא הוברר וגם, כך יש להניח חויבו בריבית כפי שחויב החוב כולו.

חוב ההלוואה השנייה בלבד, לפי נספח ד' הנ"ל , הוא בסכום של -.35,132 ש"ח ובסכום זה מוצא אני לנכון לחייב את הנתבע בגין ההלוואה השנייה.

לעניין יתרת חוב העו"ש [ לרבות חוב בגין חיובי כרטיסי אשראי, ראה נספח ו' לתצהיר קפלן ] לא מצאתי טענה כלשהי של הנתבע, למעט לעניין החיוב בהוצאות הנ"ל.

שאלת החיוב בהוצאות המשפטיות הנ"ל תישאר נתונה לפסיקה נוספת במסגרת שומת ההוצאות.

סיכום הדברים הוא איפוא דלקמן: