פסק-דין בתיק א 23555/05

מבוא

בפני תביעת התובעים,  אלמנת המנוח (התובעת 1) חסן מוחמד עג'לוני (להלן: " המנוח"), יליד 28.2.47 שהלך לבית עולמו ביום 28.1.04 , בתו הקטינה (התובעת 2) ילידת  1990 ועזבון המנוח, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1995  (להלן: " החוק"),  לפיצויים  מכח  היותם תלויים  במנוח וכן תביעת עזבון המנוח לנזקי העזבון; וכל זאת בגין תאונת דרכים נטענת מיום 28.1.04.

הצדדים נחלקו הן לענין החבות, ולענין זה הן לעצם פטירת המנוח באירוע שהינו תאונת דרכים, הן לעצם הגדרת האירוע כתאונת דרכים מחמת טענת הנתבעות, כי עסקינן באירוע תאונת דרכים במתכוון והן לענין שיעור הנזק.

ב.         החבות

            1)         נסיבות פטירתו של המנוח

לטענת התובעים בכתב תביעתם, בתאריך הנדון, בכביש המוליך מירושלים לצומת אלמוג פגע רכב מנועי אלמוני במישרין ותוך כדי נסיעה במנוח שהיה הולך רגל באותה עת, כתוצאה מכך המנוח נפצע פצעים אנושים ונפטר. המכונית האלמונית ונהגה נמלטו ממקום התאונה ולא אותרו מעולם.

הנתבעות טענו בכתב הגנתן, כי פגיעת המנוח אירעה בנסיבות אחרות שאין להן דבר וחצי דבר עם הנתבעות ולחלופין טענו כי עסקינן במעשה שנעשה במתכוון.

במהלך הראיות, העידו שניים שהיו למעשה יחד עם המנוח בסמוך למועד האירוע. האחד, מוניר שעבנה מסר בהודעתו במשטרה (ת/5) גרסה ולפיה, ביום האירוע בשעה 14:30 עד 15:00 נפגשו מספר אנשים, בחלקם חברים, בירושלים על מנת לנסוע לים המלח להנפש, לשתות משקאות חריפים ולהכין בשרים על האש.

לצורך כך רכשו בשר  ומשקאות אלכוהולים ונאספו אל מכוניתו של אחד בשם אחמד סעו, שנהג ברכב. סה"כ נסעו יחד עם המנוח 7 אנשים.

משהגיעו לים המלח סעדו את לבם ושתו משקאות חריפים בכמות רבה וכשסיימו את הבילוי, עשו דרכם חזרה לירושלים.

בדרך עצרו ליד תחנת אוטובוס על מנת שהנהג יסדר את המראה שברכבו ומן הרכב ירדו חלק מהנוסעים,  ביניהם העד שניגש לחלק האחורי של הרכב לנהל שיחת טלפון, הנהג  והמנוח.  חלקם ירדו מהרכב לעשות צרכיהם. בשלב זה נעלם מעיניהם המנוח והם החלו לתור אחריו עם הרכב, כאשר לאחר נסיעה של כ- 100 מ' הבחינו במנוח שרוע על הכביש.  כמו כן היה במקום טנדר צבאי לבן שהזמין משטרה ואמבולנס. מובהר כי טנדר זה לא פגע במנוח. למנוח, שהיה עוד בחיים, בוצעה הנשמה, אף נקשר איזור הגדם ברגלו שנכרתה כתוצאה מהחבלה. 

בחקירתו בביהמ"ש מסר כי המנוח היה שתוי עוד כשהיו באוטו בדרך לבילוי וכי המנוח אף רכש בקבוקי שתיה נוספים. גם בסמוך למועד האירוע, כשעצרו את הרכב בדרך חזרה, המנוח היה שתוי מאוד והעיד עליו העד כי הוא פחד שיפול. העד הוסיף, כי לא הבחין בכל רכב שפגע במנוח, לא שמע חריקת בלמים, לא שמע גם מכה, עם זאת ציין, כי נעשתה סולחה עם בני משפחת המנוח לאחר מכן, מאחר ונטען כי הורי המנוח אמרו שהנוכחים ברכב ראו מי פגע במנוח. עם זאת העד הכחיש כל ידיעה בענין זה. יצויין, כי כולם היו שיכורים ואף חקירת המשטרה לא העלתה כל ממצא ביחס להיות  מי מהנוכחים מעורב במותו של המנוח. 

בנוסף וביחס לנסיבות האירוע, העיד מר סעיד אלבסטי שמסר הודעה במשטרה (ת/6), המהווה  למעשה חזרה על דבריו של מוניר שעבני בעניינים הרלבנטיים, אלא שעד זה בעת עצירת הרכב גם לא ירד מהאוטו מאחר והיה, כלשונו "מסטול" וירד מהרכב רק כשהגיעה משטרה למקום.  גם עד זה לא ראה ולא שמע דבר.

מעבר לאלה, ולמרות שהיו עדים נוספים, לא העיד איש ביחס לנסיבות התאונה. עם זאת, בהסכמה הוגשה חווה"ד המכון הלאומי לרפואה משפטית מתאריך 23.2.04  שנמסרה ע"י פרופ' היס ותוספת לה מאותו תאריך ולפיהן נקודת המוצא הייתה כדלקמן:

" נמסרו על ידי המשטרה: בתאריך 28.1.04 סמוך לשעה 22:00 בירושלים ארעה תאונת פגע וברח, שבה נהרג הולך רגל".

בסוף חווה"ד מציין פרופ' היס כדלקמן:

"על פי הנסיבות, המנוח היה מעורב בתאונת רכב כהולך רגל וממצאי הנתיחה מתיישבים עם הנסיבות. המגע הראשוני בינו לבין הרכב היה משמאל (במנח עמידה). עובר למותו, היה תחת השפעת אלכוהול בכמות רבה".

בעקבות שאלות הבהרה שהופנו אל פרופ' היס על ידי חוקר המשטרה, הוסיף  זה לחווה"ד, כי על סמך הנתונים מהנתיחה, סביר להניח שהמנוח היה בזמן פגיעת הרכב בתנועה (הליכה), המגע הראשוני של הרכב היה משמאל וכובד משקלו היה על הרגל הימנית. כמו כן ציין, כי הנזקים החבלתיים באגן נגרמו קרוב לודאי בתהליך ההתנגשות בין המנוח לבין הרכב, כשהמנוח היה במנח עמידה ולא נגרמו מנפילה. מעבר לכך הוסיף, כי פעולת הכח שגרמה לנזקים באגן הייתה בכיוון שמאל לימין.

מאחר ובנסיבות לא היה כל עד ראיה שיוכל לציין מה הייתה הסיבה לפגיעה במנוח ולמותו, אין אלא לקבוע, על סמך חווה"ד שנתקבלה בהסכמה, כי המנוח נפטר כתוצאה מפגיעת רכב בו. תימוכין אובייקטיביים לענין זה, כמצויין בחווה"ד, ניתן למצוא בעובדה ולפיה  קיימת קטיעה חבלתית של השוק השמאלי המעידה על עוצמת הפגיעה. לפיכך אין לי אלא לקבוע,  כי המנוח נהרג בתאונת דרכים.

2.   האם המנוח נהרג בתאונת דרכים מכוונת?