פסק-דין בתיק א 23501/03

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 [להלן - " החוק"].

רקע

1.         התובעת ילידת 11.12.54, זבנית במקצועה, נפגעה בתאונת דרכים שהינה גם תאונת עבודה ביום 30.8.02 [להלן - " התאונה"]. התאונה אירעה עת חצתה התובעת, הולכת רגל, כביש ונפגעה מרכב נהוג על ידי נתבעת 1. אין מחלוקת על חבות כל הנתבעות על פי החוק. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק.

 הפגיעה והטיפולים

2.         כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משבר במרפק שמאל, פגיעה בפנים ושברים בשיניים.

התובעת הובאה ממקום התאונה לבית החולים שיבא, שם אושפזה  במחלקה אורטופדית, למשך יומיים, עד 2.9.02.  במהלך האשפוז בוצעו טיפולי רדוקציה וקיבוע בגבס. התובעת שוחררה מבית החולים עם הוראות להמשך גיבוס [ל - 6 שבועות], המלצות להמשך מעקב וטיפול רופא פה ולסת, המלצות לעזרה  ביתית וטיפול במשככי כאבים [מכתב סיכום מחלה נספח א' לת/1]. [להלן - " האשפוז הראשון"].

3.         ביום 10.9.02 אושפזה התובעת בשנית בבית החולים שיבא, למשך 9 ימים, עד ליום 19.9.02 [להלן - " האשפוז השני"] [הרחבה בעניין זה - בפיסקה 25 להלן]. במהלך אשפוז זה נותחה בידה השמאלית להחדרת מסמרים, לאחר שהגיבוס לא העלה העמדה טובה. בעקבות החמרה של ניידות בשיניים במהלך הניתוח, עברה התובעת קיבוע של שיניים  11, 12, 21, 22 והופנתה לביקורת רופא שיניים.  כן הוצאה במהלך הניתוח כותרת של שן 23 עקב שבר. הפעם כללו הוראות השחרור של התובעת בין השאר שימוש במתלה, הפעלה פנדורלית בלבד, הפנייה לביקורת רופא שיניים,הוצאת קיבוע בשיניים וחופשת מחלה בת 6 שבועות.

4.          התובעת קיבלה טיפולים פיזיותראפיים בשנת 2002 ו - 2003 [תצהירה ונספחים ג' ו - יא'].  כמו כן ביצעה התובעת טיפול שיניים מקיף אצל רופאה הפרטי ד"ר קלינמן.

הנכות הרפואית והקביעות על פי דין

5.         מאחר שהתאונה הינה תאונת עבודה, משמשות קביעות הועדה הרפואית  ליד המוסד לביטוח לאומי [להלן - " הועדה הרפואית" או " הועדה"] כקביעות על פי דין ובהתאם לסעיף  6 ב' לחוק. הועדה הרפואית קיימה את ישיבתה מיום 11.8.05 ללא נוכחות התובעת שלא התייצבה. הועדה  קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות אורטופדית בשיעור של 10%, לפי תקנה 40 (1)  לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז  - 1956 [חיבור גרוע של עצם הזרוע עם הגבלה קלה בתנועות המרפק]. ביחס לפגיעות בשיניים קבעה הועדה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור של 0.5%, ובמשוקלל - 10.45% נכות. הועדה הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר עמר מיום 5.9.04, אשר קבע : "עקב תאונה נעקרו שיניים 23 ו - 25 ובוצע גשר קבוע משן 21 - 26. שאר הטיפולים שנעשו בלסת תחתונה אינם שייכים לתאונה הנדונה.... זכאית להחזר דמי טיפול על הלסת העליונה". [הדגשה שלי, י.ה.].

6.                     הועדה הרפואית נמנעה מהפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז -  1956, הואיל ושיעור הפחתת משכורתה של התובעת לאחר התאונה עמד על 6% בלבד. מובן כי קביעה זו אינה מחייבת את בית המשפט באשר אינה בגדר קביעה לפי סעיף 6 ב' לחוק. 

7.                     בדיון בבית המשפט העידה התובעת בלבד, תחילה הוגש תצהירה על נספחיו ובנתון להסתייגויות הנתבעת נחקרה עליו. התובעת נסחפה וניסתה להאדיר את נזקיה כאשר העידה [עמ' 11 ש' 25] כי נסעה לטיפולים פיזיותראפיים יום יום במשך שנה שלמה, אחר כך ריככה את הגרסה והעידה כי לא יכולה היתה לזכור מספר מדויק, אבל "זה לקח די תקופה" [עמ' 13 ש' 11]. לא הייתי מבססת על עדותה בלבד ממצאים ככל שהללו שנויים במחלוקת.

8.         נעבור עתה לדון בראשי הנזק השונים.

נזק מיוחד

9.         הכלל הוא כי נזק מיוחד יש להוכיח ובהעדר נסיבות מתאימות אין להסתפק בהערכות או בפסיקת "סכומים גלובאליים". על התובע - הניזוק להוכיח במידת הודאות הסבירה וליצור תשתית עובדתית מתאימה הן לעצם קיומו של הנזק והן לשיעורו [ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פד"י לה (2) 800].

הפסד השתכרות בעבר

10.        אין חולק כי עובר לתאונה עבדה התובעת כזבנית בחנות בגדים [להלן - " החנות"] והשתכרה 1,800 ש"ח לחודש. סכום זה משוערך להיום , על פי חישוב התובעת, שלא מצאתי לסטות ממנו הינו - 1,850 ש"ח.

11.        פגיעתה של התובעת בפרט האורטופדית, הייתה פגיעה קשה. בעקבות התאונה שהתה התובעת במצב של אי - כושר עבודה משך שנה שלמה, לפחות עד 31.8.03 וזאת על פי קביעת הועדה הרפואית [נספח ח' לת/1]. בתקופה זו נקבעו לה 100% נכות [עד 28.2.03] ו - 80% נכות [מ - 1.3.03 ועד 31.8.03]. [להלן - " התקופה הראשונה" ו - " התקופה השניה"]. לאחר מכן ועד 1.1.04 נקבעה לתובעת דרגת נכות זמנית של 50% אך לא אושרו לה תקופות של אי כושר [להלן - " התקופה השלישית"]. התובעת קיבלה דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. נוכח הנכויות הגבוהות וקביעות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי - הראתה התובעת כי נמנע ממנה לעבוד כליל בתקופות הראשונה והשניה והיא זכאית למלוא הפסדי שכרה. סכומים אלה עומדים על 22,200 ש"ח  [1,850 ש"ח X12].

12.        שונים הדברים לגבי התקופה השלישית. התובעת לא הביאה ראיה רפואית לכך כי נפגע כושרה לשוב לעבודה ולו באופן חלקי. התובעת אמנם השיבה במסגרת שאלון [נספח ה' לת/1] כי היא נמצאת בטיפול שיקומי כולל טיפולי בריכה בבית חולים תל השומר  מדצמבר 2002 ועד היום אך הטיפול לעצמו לא היה בו כדי לפגוע בכושרה של התובעת כאמור. קביעות הועדה הרפואית ליד המוסד לביטוח לאומי [בעניין הנכות הזמנית לתקופה זו והימנעות מאישור אי - כושר] עומדות לרועץ לתובעת. המעט שניתן לומר הוא כי לא עולה מקביעות אלה כי נכותה התפקודית של התובעת בתקופה זו עולה על 50%.  הלכה פסוקה היא כי בית המשפט רשאי להתחשב, לצורך קביעת גובה הפיצוי בעובדה שהנפגע לא הקטין את נזקו עקב אי חזרתו לעבודה, בלי שיהיה הכרח רפואי לכך [ע"א 151/84, חורי נ' בית החולים המשפחה הקדושה, פד"י מב (1) 779, 782]. בנסיבות אלה ראוי לטעמי לפסוק לתובעת עבור התקופה השלישית הפסד השתכרות כגובה נכותה הרפואית, היינו - מחצית שכרה ל - 4 חודשים [ע"א/בש"א 5194/94 , הסנה נ' לוי, פדאו"ר (לא פורסם) 95 (2) 735, פיסקה 9].  סכומים אלה עומדים על 3,700ש"ח  [1,850 X50% X4].

13.        אשר לתקופה מ - 1.1.04 ועד היום - התובעת טוענת כי פוטרה מעבודתה בחנות לאחר התאונה, התקשתה עקב מגבלותיה למצוא עבודה חדשה ושבה לעבוד באותה חנות רק לאחר שהתפנה שם מקום עבודה ביולי 2004. התובעת לא המציאה אסמכתא לפיטורין ולא הביאה את המעביד להעיד על נסיבות הפסקת העבודה ושובה לעבודה בחנות. הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה  בהעדר הסבר סביר לכך מקימה למעשה לחובת הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים ולפיה - דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע [קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 1999, 1391].

התובעת לא הראתה ולא פירטה אילו ניסיונות עשתה על מנת למצוא עבודה אחרת. אינני מוכנה לבסס על עדותה היחידה של התובעת ממצאים. התובעת לא שכנעה כי החל מ - 1.1.04 [מועד קביעת הנכות הצמיתה] נמנע ממנה בין עקב מצבה הבריאותי ובין מחמת מוכנות המעביד  לשוב לעבודתה. על כן לא מצאתי כי התובעת הוכיחה הפסדים מלאים בתקופה בין ינואר ליולי 2004.

14.        מעת שובה של התובעת לעבוד בחנות היא עובדת באותו היקף משרה [עמ' 6 ש' 16 - 22], אך אינה עוסקת עוד בכלל העבודות והתפקידים בחנות ובפרט לא בקיפולי בגדים, אלא מפעילה את הקופה בלבד. [עמ' 7 ש' 10 - 17]. שכרה של התובעת הופחת  ל - 1,700 ש"ח ועל כך אין מחלוקת. כך גם קבעה הועדה הרפואית כי חלה ירידה של 6% בשכרה של התובעת. קביעה זו אינה ב"עניין שברפואה" ואינה מחייבת את בית המשפט אך מתיישבת היא ממילא עם שאר הראיות. טוענות הנתבעות כי אופי עבודת התובעת נובע מהאמון היתר שרוחש לה המעביד ולא ממגבלותיה עקב התאונה. התובעת טוענת כי אכן המעביד רוחש לה אמון ועל כן היא זו שהוצבה בקופה אך אין בכך לשלול את הקשר הישיר בין מגבלותיה לסוג עבודתה ולהפחתת שכרה, בהסכמה עם המעביד. איש מהצדדים לא זימן את המעביד לעדות. אני סבורה כי הגיון הדברים, כלל נסיבות העניין ובפרט מוגבלות התובעת בהפעלת המרפק, מתיישבות היטב עם שינוי אופי עבודתה  ועם הפחתת שכרה המוסכמת. קיימת גם קורלציה בין שיעור הנכות הרפואית לשיעור ההפחתה בשכרה של התובעת. אם סברו הנתבעות אחרת - היה עליהן לזמן את המעביד לעדות ומשנמנעו מכך, עמדה התובעת בנטל המוטל עליה. לפיכך מצאתי כי הפחתת שכרה של התובעת הינה תוצאת מגבלותיה ועקב התאונה. התובעת הוכיחה איפוא להפסדי השכר שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה בסך 150 ש"ח לחודש. ההפסדים יחושבו לתקופה מ - 1.1.04 [מועד בו התייצבה הנכות הרפואית, הגם שלא שבה אז התובעת לעבודה] ועד היום. סכומים אלה עומדים על 5,100 ש"ח [150 ש"ח X34 חודשים].

15.        נסכם אם כך - הפסדי השתכרות של התובעת בעבר הינם בסך - 31,000 ש"ח.

עזרת הזולת לעבר

16.        אין ספק כי פגיעתה האורטופדית של התובעת - הייתה קשה ומעצם טיבה ניתן להסיק על קשיים בתפקוד היומיומי ודאי בפעולות הבסיסיות. קשיים אלה מבססים את הצורך בעזרה. התובעת פירטה כי נעזרה בעוזרות לעבודות משק הבית אך לא הביאה אותן להעיד לא על גובה שכרן ולא על עצם עבודתן. אין מקום לבסס ממצא על רשימה שהכין בעלה של התובעת [נספח י' לת/1] שהתובעת אינה יכולה להעיד עליה שכן לא ערכה אותה ואילו הבעל לא הוזמן להעיד. התובעת פירטה כי נזקקה לעזרת בני משפחתה בפעילויות היומיומיות לרבות הכנת מזון טחון לאור פגיעת הלסת שלה.