פסק-דין בתיק א 23487/05

1.         ביום 11.6.04 השכירו הנתבעים 1 ו- 2 מהתובעת, חברה להשכרת רכב, רכב מסוג פונטו ספייס (להלן: "רכב הפונטו").

            ביום ההשכרה, אשר היה יום ששי בשבוע, נטל הנתבע 2 את הרכב, ויחד עם בנו הקטן נסע לאילת. כ- 80 ק"מ לפני אילת המנוע דמם ולא ניתן היה להמשיך בנסיעה. לפיכך, הזמין הנתבע 2 גרר והגיע לעיר אילת בכוחות עצמו.

2.         ביום 13.6.04 הגיע הנתבע 1 למשרדי התובעת וקיבל רכב אחר תחת רכב הפונטו, אף הוא מסוג פונטו ספייס (להלן: "הרכב השני"). רכב זה היה בשימושם של הנתבעים עד ליום 30.6.04, או אז הוחלף הרכב השני ברכב מסוג קיה (להלן: "הרכב השלישי"). תקופת השכירות של הרכב השלישי הסתיימה ביום 4.8.04.

3.         לטענת התובעת בכתב תביעתה, רכב הפונטו חדל מנסיעה בעקבות נהיגתו הרשלנית של הנתבע 1 : התובעת צרפה לכתב תביעתה חוות דעת של שמאי מטעם ד. שמש שמאות וסקרים בע"מ (להלן: "חוות הדעת ו/או השמאי").

בחוות דעת זו נכתב כדלקמן :

            "בדיקתנו לאחר פירוק המנוע העלתה, שקיימת דליפת מי קירור מפקק המים. מאחר ודליפה מסוג זה אינה דליפה קשה מאוד, איבוד המים הינו הדרגתי ולא בבת אחת, הרי שאין ספק שנורית חיווי חום מנוע פעלה והתריעה על חום מנוע גבוה, דבר המחייב נהג סביר לעצור ולבדוק. מאחר ונהג הרכב לא נהג כך, כנראה נגרם נזק כבד למנוע".

            עוד צויין בחוות דעת זו כי הבדיקה העלתה כי בדיקת נורית חיווי חום המנוע הצביעה על תקינות מערכת החיווי.

4.         לנוכח רשלנותו הנטענת של הנתבע 1, ביקשה התובעת לחייבו בנזק אשר נגרם לרכב (4,951 ש"ח), בתוספת שכר טרחת השמאי (323 ש"ח), עלות גרירת הרכב (1,700 ש"ח), הפסד ימי השכרה (227 ש"ח), והכל בתוספת מע"מ, סך הכל 8,136 ש"ח.

5.         בנוסף, טענה התובעת כי דמי השכירות אשר אמורים היו להשתלם עבור כל תקופת השכירות של שלושת הרכבים מסתכמים בסך של 9,968 ש"ח, ומכיוון ששולם סכום של 8,283 ש"ח בלבד, נותרה יתרה לתשלום עבור דמי שכירות, לאחר קיזוז חיוב בגין אגרת כביש 6, בסך של 1,705 ש"ח.

            חוב דמי השכירות הנ"ל ביחד עם הסכומים הנזכרים בסעיף 4 לעיל, הם הנתבעים במסגרת התביעה שבפני.

6.         הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כי רכב הפונטו, הוא הרכב הראשון שנמסר לרשותם, היה פגוע מכל הכיוונים, עם קלימוטרז' גבוה מאוד. הנתבעים ציינו כי בטרם נסע הנתבע 2 לאילת, הוא מילא שמן ומים בתחנת הדלק.

7.         עוד טוענים הנתבעים כי כ- 80 ק"מ לפני אילת המנוע נדם בפתאומיות, ללא כל סימן מקדים, לא של בקרת חום ולא של לחץ שמן.

            לטענת הנתבעים, הנתבע 2 ביחד עם בנו הקטן, נאלצו לחכות בכביש הערבה במשך שעתיים עד אשר הגיע הגרר.

8.         בנוסף, קבלו הנתבעים על כך כי לא נמסר להם על בדיקת השמאי ברכב, וכך נמנעה זכותם להגיש חוות דעת נגדית באשר לסיבת הנזק וגובהו.

            בכתב הגנתם לא מתייחסים הנתבעים לחוב דמי השכירות הנטען.

9.         ביום 21.7.05 צרפה התובעת תצהירי עדות ראשית, אליהם צורפו מסמכים התומכים בתביעה.

            בתיק זה התקיימו שני דיונים, האחד ביום 26.10.05, אז העידו מנהל התובעת והנתבע 1, והשני ביום 12.12.05 במהלכו העידו עובד התובעת בשם אלי והנתבע 2, אשר נהג כאמור ברכב הפונטו בזמן הנסיעה לאילת.

            לאחר ששמעתי את העדויות, אני קובעת כי דין התביעה להדחות.

10.       באשר למרכיב התביעה המתייחס לנזק במנוע, והנזקים הנלווים (שמאי, גרר וכו'), כל תביעתה של התובעת נסמכת על חוות הדעת של השמאי אשר לא הובא לעדות. בפרטי המומחה בשולי חוות הדעת מצויין כי המומחה (אשר שמו אינו נזכר כלל בחוות הדעת) הינו בעל רשיון ובוגר טכניון במגמת שמאות. תפקידו של שמאי, בלשון העם, הינו להעריך את גובה הנזק שנגרם, ולכאורה הגורם המוסמך אשר אמור לתת חוות דעת מקצועית בשאלת מקור הנזק והסיבה לו, הינו מומחה בתחום מכונאות הרכב. חוות דעת כזו לא הוגשה כאמור.