פסק-דין בתיק א 23453/06

1.    נתבע, סוכן ביטוח במקצועו, שימש בשנת 2003 סוכן ביטוח של התובעת בתחום ביטוח חיים. במרץ 2003 נעשה בינו לבין התובעת מסמך שנושאו " עבודתנו המשותפת בביטוח חיים לשנת 2003", ובמסגרת זו מסר הנתבע לתובעת שטר חוב "פתוח" - ללא תאריך פירעון וללא סכום " לשם הבטחת כל מקדמה כספית שתנתן לסוכן שאינה במסגרת זיכוי סופי".

בשנת 2004, ככל הנראה בסמוך לתחילת השנה, חדל הנתבע לעבוד עבור התובעת, וזו הגישה לביצוע בנובמבר 2004 את שטר החוב כשהסכום הנקוב בו הוא 84,000 ש"ח.

2.    בתצהיר התומך בהתנגדות לביצוע שטר, טען הנתבע שכל שידוע לו על דבר החוב הנטען, נודע לו מפי פקידה אצל התובעת שלאחר "דין ודברים" עמו נאותה לומר לו שמקור החוב הנטען הוא הלוואה שקיבל מהתובעת.

בדיון בהתנגדות, הוגש על ידי התובעת מה שמכונה על ידה הסכם העבודה של הנתבע - הוא המסמך שנעשה ב-26.3.2003 (סומן מש/1), והתברר שמקור החוב לגרסתה, הוא במקדמות ומענקים שהנתבע קיבל ממנה במהלך שנת עבודתו עבורה, ואשר בסופו של יום לא הגיעו לו משום שהוא לא עמד בהתחייבותו "למכור פוליסות ביטוח בתפוקה שנתית ע"ס 150,000 ש"ח תוך התחייבות כי הפוליסות ישרדו לפחות תקופה של 12 חודשים" (בש"א 180634/05, פרוטוקול מ-20.3.2006, עמ' 3).

ב"כ התובעת באותו הליך, ציינה שהנתבע קיבל במשך השנה מקדמות ומענקים בסך של כ-135,000 ש"ח. כפי שנראה להלן, "חשבון" הנתבע אצל התובעת זוכה בגין מענקים ומקדמות בסכום שאף עולה על הסכום האמור, אך בפועל שולם לו סכום נמוך ממנו. 

הנתבע מצדו טען: " אני קבלתי כספי מהמשיבה רק בגין פוליסות שמכרתי ולא מקדמות לעתיד". ובהמשך " לא קיבלתי שום מקדמות מהדר, אני לא יודע מה נרשם אצלם. אני לא יודע את הסכומים שהעבירו לי, אבל מקדמות לא היו - אלא רק אחרי פוליסות שביצעתי".

אשר ליעד התפוקה שלטענת התובעת לא הושג אמר הנתבע : "אני לא יודע לומר במדוייק אם עברתי או לא, אני מעריך שעברתי את הסכום של 150,000 ש"ח". עוד טען שהוא לא עבד ישירות מול התובעת כי אם " אל מול" סוכנות ביטוח בשם "עינת", ממנה קיבל מסמכים, אצלה חתם על הסכמים - הוא עבד עם 4 חברות ביטוח - ואת כרטסת הנהלת חשבונות של התובעת הוא מעולם לא קיבל.

הנתבע דבק בגרסה זו גם בתצהיר עדות ראשית בהליך כאן. התובעת לעומת זאת שינתה את טעמה. לתצהיר עדות ראשית שלה צורפו לא הסכם אחד, כי אם שני הסכמים עם הנתבע. האחד הוא המסמך שנעשה ב-26.3.2003 לתקופה שמ-1.1.2003 ועד 31.12.2003 (להלן: " ההסכם הראשון") והשני, " הסכם "חברה-סוכנות-סוכן" שאינו נושא תאריך (להלן: " ההסכם השני") - התובעת משערת שהוא נחתם ביולי 2003, ומסבירה בתצהיר מטעמה שתוך כדי עריכת התצהיר התברר לה שבינה לבין הנתבע נחתם הסכם נוסף אשר מחליף את קודמו . ההסכם השני נעשה לשנתיים והוא "משתרע" גם על תקופת ההסכם הראשון משום שתחילתו ב-1.1.2003.

עתה טוענת התובעת שהנתבע, תוגמל על ידה למעשה על פי ההסכם השני אשר מסתפק בצפי ביחס לתפוקה, אם כי הצפי לפי הסכם זה הוא ל"תפוקה שנתית נטו 300,000 ש"ח", וכי המענקים שבהם מדובר הם סכומים ששולמו לנתבע כמקדמות על חשבון עמלת היקף.

3.    לנתבע, שחקירתו בשלב הדיון בהתנגדות התנהלה בהסתמך על ההסכם הראשון, ניתנה רשות להתגונן כשכב' הרשם א. צ'כנוביץ קובע בהחלטתו, בין היתר, כי סכום השטר וזמן פירעונו מולאו על ידי התובעת " ועל כן, הסכומים הנקבעים בשטר הינם שנויים במחלוקת כאשר המבקש מכחיש את גובה החוב" ושלב ההתנגדות אינו השלב שבו " ניתן לברר את גובה החוב הנכון ולהביא ראיות מטעם המשיבה. כאמור משלא המציאה המשיבה למבקש מסמכים המפרטים את העמלות שלטענתה שולמו לו ביתר, לא היתה בידי המבקש היכולת להיכבד ולפרט גרסתו לעניין החוב הנטען".

במה שקשור לגרסה מפורטת ביחס לחוב, הנתבע לא נכנס "לעובי הקורה" גם בהליך כאן. הטענות המרכזיות שבפיו הן: השטר נמסר לתובעת במסגרת ההסכם הראשון, ומשהוחלף בהסכם אחר שאינו מתייחס כלל לשטר חוב ואינו "משמר" את השטר שניתן במסגרת ההסכם הראשון - אין התובעת זכאית עוד לעשות שימוש כלשהו בשטר;

התובעת מודה שהנתבע תוגמל על ידה על בסיס ההסכם השני, בעוד שהשטר מולא על בסיס ההסכם הראשון שעקרונותיו שונים. לא יתכן אפוא שאותו סכום שמולא בשטר ואשר אמור היה לשקף את חובו של הנתבע לפי ההסכם הראשון, יהא גם הסכום שהנתבע חב לתובעת לפי ההסכם השני;

בכל מקרה, טוען הנתבע, לא ההסכם הראשון ולא ההסכם השני אמורים היו לחול ביחס אליו. הוא החל לעבוד כסוכן של התובעת עוד לפני שנחתם ההסכם הראשון, לאחר שגויס לעבוד עבורה על ידי יוסי חגא מסוכנות עינת, והסיכום ביניהם היה ש" בגין פוליסות ביטוח חיים ובריאות אשר ימכור בעבור עינת ישולם לו מעבר לעמלות הנפרעים (סוכם מעל 20%) עמלות היקף בשיעור של 50% וזאת ללא כל קשר לביטולי פוליסות" (סעיף 6 לסיכומי הנתבע). על ההסכם עם התובעת חתם הנתבע לטענתו, רק לאחר שאותו יוסי חגא הבטיח לו שמה שסוכם ביניהם בעל-פה ביחס לתנאי התגמול שלו, ימשיך לעמוד בעינו, ולמרות שיוסי חגא פעל במסגרת סוכנות עינת עבור התובעת והוא עד בשליטתה, בחרה זו לא לזמנו לעדות בהליך כאן. 

4.    אציין כאן כי תצהירו של הנתבע הוגש לפני שהתובעת הגישה את תצהיריה שאז נחשפה לראשונה העובדה שהתובעת מסתמכת על ההסכם השני ולא על ההסכם הראשון, אבל לנתבע ניתנה רשות להגיש תצהיר משלים, ותצהיר כזה לא הוגש.

הנתבע, כעולה מסיכומיו, סבור שהוא פטור מלהיכנס לפרטי החוב הנטען, כבר מהטעמים שפורטו לעיל,  אך טוען עם זאת, שהתובעת לא הוכיחה את החוב ואת מקורו ואפילו נמנעה מלנקוב בתצהיריה בסכום שלדבריה שולם לנתבע כמקדמות בגין פוליסות שעבורן לא התקבל מעולם כל תשלום של פרמיה. תחת זאת צירפה התובעת לתצהירה מסמכי הנהלת חשבונות שמהם לא ניתן להבין דבר " תוך שהותירה לבית המשפט הנכבד מלאכת המיון של אסופת המסמכים אשר צורפה לתצהירה של פוקר" (סעיף 1 לסיכומי תגובה מטעם הנתבע), ואני רואה לומר כבר עתה - בטענה זו יש יותר מממש. התובעת, כפי שנראה להלן סבורה שגם את המסמכים האלה לא היה עליה לצרף, לא כל שכן שלא היה עליה להאיר את המידע הכלול בהם בהסברים, ולחלץ מהם את הנתונים אשר תומכים בחוב הנתבע ובאמור בתצהיריה.

טענות התובעת בתמצית הן:

בין התובע לנתבע נעשה הסכם בכתב אשר ככזה גובר על סיכום בעל פה עם צד ג' שממילא לא הוכח; השטר שברשות התובעת בר-שימוש גם לצרכי ההסכם השני; הסכום הנקוב בשטר החוב תואם את יתרת החובה בכרטיס סוכן של הנתבע, וזה מתבסס על חישובים מכוח ההסכם השני שעל פיו תוגמל הנתבע; ההסכם השני רק מיטיב עם הנתבע ואילו היה החוב מחושב על בסיס ההסכם הראשון כי אז סכומו היה גבוה בהרבה; שני ההסכמים עליהם חתם הנתבע, קובעים כי ספרי התובעת משמשים ראיה לכאורה באשר לנכונותם; הנתבע לא טען מאומה כנגד החוב וכל שהתובעת צירפה לתצהיר עדות ראשית שלה - צורף על ידה לפנים משורת הדין. מכיוון שכך ולנוכח העובדה שנטל ההוכחה רובץ על הנתבע, הרי ככל שבית המשפט יחליט שההסכם בכתב גובר על הסיכום בעל-פה, יש לקבל את התביעה. אתייחס לטענות הצדדים, ככל האפשר כסדרן.

5.    הטענה שהשטר אינו כשיר לשימוש בידי התובעת לאחר שההסכם הראשון הוחלף בהסכם השני - 

לי נראה שנקודת המוצא צריכה להיות שהשטר חי וקיים, ובר שימוש גם לצרכי ההסכם השני. נכון שבהסכם השני אין כל התייחסות לשטר חוב, אבל מחזות השטר שרוב פרטיו לא מולאו בעת עשייתו ושאינו מזכיר את ההסכם שמכוחו נעשה עולה, שכוונת הצדדים הייתה להכשיר שימוש "גמיש" בשטר לשם גביית חוב, לאו דווקא בזיקה להסכם מסוים, ואילו בהסכם שבמסגרתו נמסר השטר לתובעת, השימוש בשטר אומנם הוגבל לחוב ממקור מסוים, אך מדובר שם על חוב שמקורו ב" כל מקדמה". מכל מקום, הנתבע עצמו אומר בתצהיר שהגיש בתמיכה להתנגדות שהוסבר לו " כי השטר ידרש למקרה בו בסוף ההתקשרות או לאחר סיומה יהיה לי חוב כספי לזוכה אז ישמש השטר עבור הזוכה כבטוחה לצורך פרעון החוב". גם לשיטת הנתבע אפוא, הדגש מבחינת הצדדים היה על כך שבשטר ייעשה שימוש רק עם סיום ההתקשרות ביניהם, ומכאן שאין זה מעלה או מוריד אם זו באה אל קיצה כשעל יחסי הצדדים חל ההסכם שבמסגרתו נמסר לתובע השטר או הסכם אחר שיבוא תחתיו. ואגב, בשונה מההסכם הראשון אשר קובע שהוא בא במקום כל הסכם קודם - ההסכם השני נמנע מלבטל הסכמים קודמים לו.