פסק-דין בתיק א 23449/01

1.         התובעת מבקשת לחייב נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") בתשלום סך של 74,103 ש"ח ליום הגשת התביעה בטענה כי הוא חתם על ערבות להתחייבויותיה של נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") כלפיה.

2.         כנטען בכתב התביעה, במהלך שנת 1997 רכשה הנתבעת מהתובעת מוצרי זכוכית ובגינם נותרה יתרת חוב בלתי מסולקת בגובה סכום התביעה. יצויין כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין גובה יתרת החוב.

3.         התובעת טוענת כי במהלך השנים 1992-1995 רכש ממנה הנתבע באמצעות חברה שהייתה בשליטתו בשם "חברת אסייג נעמי בע"מ" (להלן: "חברת אסייג") מוצרי זכוכית. בשנת 1995 ייסד הנתבע את החברה הנתבעת וזמן מה לאחר מכן הוא החל לרכוש באמצעותה ממוצרי התובעת. חברת אסייג פרעה יתרת החוב שהייתה לה כלפי התובעת. במהלך השנים 1994-1995 נתקלה התובעת בקשיים בגביית חובותיהן של חברות אשר הפסיקו את פעילותן ועל-כן היא החלה בהחתמת ערבים על ערבות אישית להתחייבויות חברות אשר רכשה ממנו סחורות. בשנת 1996 חזרו שיקים שמשכה הנתבעת לפקודת התובעת ובהתאם לכך נדרש הנתבע לחתום על ערבות אישית להבטחת התחייבויותיה של הנתבעת. הנתבע נעתר לבקשה וחתם על כתב ערבות מיום 28/10/96 (להלן: "כתב הערבות"). מכאן התביעה נגדו.

4.         הנתבע מבקש לדחות את התביעה על הסף ובפיו טענת הגנה אחת, לפיה, הוא חתם על כתב הערבות להבטחת התחייבויותיה של חברת אסייג, ולא של הנתבעת, כלפי התובעת. הנתבע מפנה לעובדה כי כתב הערבות מורכב משני עמודים שאין ביניהם קשר וכי הדף השני של כתב הערבות, עליו מתנוססת חתימתו כערב, נלקח מהערבות עליה חתם להבטחת התחייבויות חברת אסייג.

5.         במסגרת הדיון בתביעה הוגשו שני תצהירים מטעם עד התובעת, מר איילון אורבך (להלן: "עד התובעת") (התצהיר הראשון  יקרא להלן: ''התצהיר הראשון'' והתצהיר השני יקרא להלן: ''התצהיר המשלים'') וכן הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע. שני המצהירים נחקרו בפניי.

6.         לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדות הצדדים ובמוצגים שהוגשו לתיק ביהמ"ש, נחה דעתי כי אין מקום לקבל את התביעה מאחר והתובעת לא הוכיחה את תביעתה ולא מצאתי לתת אמון בגרסתה.

7.         בתצהירו הראשון טען עד התובעת כי הקשר העסקי בינה לבין חברת אסייג התנהל בשנים 1992-1995 (סעיף 2 לתצהיר), כי החל מחודש ינואר 1996 החלה הנתבעת לרכוש סחורות מהתובעת ובאותו מועד סילקה חברת אסייג יתרת החוב שהייתה לה כלפי התובעת (סעיף 7 לתצהיר). כמו כן, בסעיף 8 לאותו תצהיר נטען כדלקמן: "הואיל והכרתי היטב את הנתבעת והואיל ועד אותו מועד לא היה לקוח בעייתי, לא דרשתי ערבות אישית גם בשלב זה".

            בהמשך תצהירו הראשון הודה עד התובעת כי הדרישה מהנתבע לחתום על ערבות אישית באה לראשונה בעקבות סירוב שיקים שמסרה הנתבעת לתובעת וזאת במהלך שנת 1996 (בסעיף 12 לתצהיר הראשון). 

מהאמור לעיל מתחייבת המסקנה כי, לגרסת התובעת, הנתבע לא התבקש לחתום על כתב ערבות לחובותיה של חברת אסייג, ומקל וחומר הוא לא עשה זאת.

8.         אולם, ובניגוד מוחלט לטענת התובעת כאמור לעיל, בתצהיר המשלים נטענה טענה הפוכה וסותרת, לפיה, בחודש אוקטובר 1995 ביקש הנתבע למסד את היחסים בין התובעת לחברת אסייג ולפתוח על שם הנ"ל כרטיס לקוח. לצורך כך חתם הנתבע על ערבות אישית להבטחת חובותיה של חברת אסייג. לטענת התובעת, עד לחודש אוקטובר 1995 נעשו עסקאות בודדות בין הצדדים ועל-כן לא נפתח כרטיס לקוח על שם חברת אסייג והנתבע לא נדרש לחתום על כתב ערבות אישית.

            יודגש כי הסתירה בגרסת התובעת, כמפורט לעיל, אינה עניין של מה בכך אלא היא מהותית ביותר במחלוקת שבין הצדדים והיא פוגעת קשות באמינות גרסת התובעת.

9.         לא זאת אלא זאת, התובעת נמנעה לצרף לתצהיר המשלים כל ראייה לעניין היקף ההתקשרות בינה לבין חברת אסייג עובר לחודש אוקטובר 1995 על מנת לתמוך בטענה כאילו בין הצדדים נערכו עסקאות בודדות. לעניין זה אפנה להלכה הפסוקה, לפיה, בעל דין הנמנע מצירוף ראיה שבשליטתו העשויה לתמוך בגרסתו במשפט, מקים את החזקה כי צירוף הראייה היה פוגע בגרסתו (ר' ע''א 55/89 קופל בע''מ נ. טלקאור בע''מ, פ''ד מד(4) עמ' 596, 602). יתרה מכך, טענת התובעת כאילו עד לחודש 10/95 לא התנהלה כרטסת על שם חב' אסייג מאחר והעסקאות ביניהן היו בודדות, אינה סבירה ואינה משכנעת בעיני.

            סתירה נוספת עולה מהתצהיר המשלים, שכן, מכרטיס לקוח על שם חברת אסייג המצורף אליו עולה כי הקשר העסקי בין הצדדים נמשך עד ליום 31.1.96 ולא רק עד סוף שנת 1995, כנטען בתצהיר הראשון.

10.        אומנם נכון, כתב הערבות המצורף לתצהיר המשלים אינו מתיישב עם טענת הנתבע, לפיה, כתב הערבות נשוא התביעה, השונה בתכלית, הוא הוא זה אשר נחתם לצורך הבטחת התחייבויות  חברת אסייג כלפי התובעת ,אולם, אין בסתירה זו כדי לפתור את התובעת מהתוצאה המתחייבת מהעלאת טענות עובדתיות סותרות בתצהירי עדותה הראשית.

11.        אף כתב הערבות עליו נסמכת התביעה נגד הנתבע מעורר חשד, וזאת בשל מספר טעמים, אשר יפורטו להלן.

12.        כאמור, לטענת התובעת, הקשר העסקי בינה לבין הנתבעת החל בחודש ינואר 1996 בעוד כי כתב הערבות נחתם כעבור 11 חודשים תמימים, 28.10.96, וזאת על אף העובדה כי במהלך אותה תקופה נערכו בין הצדדים עסקאות רבות ובסכומים נכבדים. התובעת טענה כאילו תחילה נמנעה לדרוש מהנתבע לחתום על ערבות להתחייבויות הנתבעת לאור ההיכרות הקודמת ביניהם. טענות ועובדות אלה אינן מתיישבת עם טענת התובעת, כי בעבר, לאור פניית חב' אסייג אליה למסד את היחסים ביניהם, היא דרשה מהנתבע לחתום על כתב ערבות להתחייבויות חב' אסייג וזאת מבלי שחברת אסייג הפרה כל התחייבות כלפי התובעת.

            לאור האמור לעיל, לא מצאתי כל הגיון בעובדה כי הנתבע נדרש, כביכול, לחתום על כתב הערבות רק כעבור 11 חודשים מתחילת הקשר העסקי בין הצדדים.

13.        כתב הערבות נשוא התביעה מורכב משני דפים כאשר חתימת הנתבע כערב מופיעה בדף השני בלבד ורק בדף הראשון מופיע שמה של החברה הנתבעת.  כמו כן, אין רצף בין שני דפי כתב הערבות, שכן, כותרת הדף הראשון היא ''פתיחת כרטיס לקוח'', מדובר במסמך שלם העומד בפני עצמו ובחלקו התחתון מקום המיועד לחתימת הלקוח וציון מספר תעודת זהותו של החותם. כמו כן, הדף הראשון מודפס בכתב שונה מהדף השני ובשני הדפים סעיף דומה המתייחס לספקים של הלקוח.

            עד התובעת נשאל לעניין זה בחקירתו והוא טען באומרו: