פסק-דין בתיק א 23448/97

מבוא

1.         התובעת, ילידת 1951, נפגעה בתאונת דרכים ביום 29.11.95 שהינה גם תאונת עבודה. הנתבעת ביטחה את השימוש ברכב שהיה מעורב בתאונה.

2.         הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי והמחלוקת נסבה בשאלת גובה הנזק בלבד.

3.         התביעה נדונה תחילה בפני כב' השופט א. שילה אשר ראה למנות מומחה בתחום האורטופדי אך לא ראה להיעתר לבקשת התובעת למנות  לה מומחה בתחום הנפש, כפי שעולה מהחלטתו מיום 6.5.98.

4.         בצר לה פנתה התובעת למל"ל וזה דן בטענתה לנכות נפשית כתוצאה מן התאונה הנדונה. ההליכים במל"ל, על ועדותיו השונות, נמשכו על פני שנים. בין לבין נשמעו הראיות בתיק זה ורק ביום 30.11.06 סיכמה הועדה הרפואית במל"ל את ממצאיה וקבעה כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% בהתאם לתקנה 34 (ג) למבחני המל"ל שמתוכה יש ליחס למצב קודם מחצית ועל כן נכותה תולדת התאונה נשוא התביעה עומדת בתחום הנפשי על 10% נכות. בתחום האורטופדי לא ראתה הועדה לקבוע נכות כפי שגם קבע המומחה מטעם בית המשפט.

5.         לאחר קבלת החלטת המל"ל ביקש ב"כ הנתבעת שהות לשקול האם בכוונתו להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. במקביל ביקשה התובעת, ביום 11.4.07, לדחות את המועדים בתיק זה לצורך הגשת ערעור לבית הדין האזורי לעבודה. בשלב זה לא ראיתי להמתין יותר והוריתי לצדדים לסכם טענותיהם ללא דיחוי נוסף.

6.         בבסיס המחלוקת בתיק זה עומדת שאלת משקלה והשפעתה של תאונה קודמת של התובעת משנת 1979.

7.         התובעת הייתה עובדת  המכון הביולוגי בנס ציונה (להלן: המכון) מאז שנת 1974 כטכנאית מעבדה.

8.         מטעם התובעת העידו היא עצמה, נתן רוזנבוים שהינו מנהל כוח אדם במכון וכן ד"ר שרה כהן מדענית בכירה במכון ומנהלת המחלקה שבה עבדה התובעת בעת פגיעתה בתאונה הנדונה.

הפגיעה והנכות הרפואית

9.         התאונה ארעה בעת שהתובעת נהגה ברכבה ומשאית התנגשה בה מאחור. כפי שעולה מן המסמכים, התובעת לא פנתה לטיפול בבית חולים והטיפול הראשוני שניתן היה הפנייתה לטיפולים פיזיוטרפיים בשל כאבי צוואר ועמ"ש מותני והגבלה בתנועות הצוואר. בהמשך טופלה על ידי רופאים שונים לרבות בבית חולים "אסף הרופא".

10.        במקביל החלו עולות תלונות על מצב נפשי ירוד והתובעת אובחנה ע"י הרופאים המטפלים  כסובלת מתסמונת פוסט-טראומטית ומדיכאון וטופלה בהתאם.

11.        התובעת מסרה בתצהירה כי לאחר התאונה לא שבה לעבודתה במשך חצי שנה וניסיונה לשוב לעבודה לא צלח לאחר שאיבדה את ההכרה תוך כדי העבודה. רופא המכון המליץ על חופש מחלה עד מרץ 1997 אשר לאחריו חזרה בהדרגה לעבוד שעות מועטות. לטענתה תפקודה בעבודה היה ירוד ולקוי ועל כן לא יכלה להתקדם ובפועל לא קודמה ונאלצה לפרוש מעבודתה. במקביל נזקקה לעזרה רבה במשק הבית עקב כאבי הצוואר והגב. בשל מצבה הנפשי הירוד הורעו יחסיה עם בעלה ועם ילדיה וקשריה החברתיים נתמעטו.

12.        לטענת התובעת עובר לתאונה נשוא התביעה השתקמה מפגיעתה בתאונה קודמת ואף הייתה אחראית על בניית הקוטג' שבנו היא ומשפחתה. היא דאגה לילדיה ששניים מהם הינם לקויי למידה.

13.        בעקבות התאונה היא מטופלת בתרופות לשיכוך כאבים וכן בתרופות פסיכיאטריות שניתנות לה על ידי הפסיכיאטר המטפל בה.

14.        המל"ל קבע לתובעת נכות זמנית של 20% לפי סעיף 34 ג' למבחני המל"ל וזאת מיום 27.5.96 ועד ליום 1.6.02.

15.        ועדת עררים של המל"ל בבדיקתה מיום 10.9.01, נספח א 1' לתצהיר המשלים של התובעת (ת/10), מציינת כי התובעת סובלת מקושי לארגן את החשיבה, אפקט לבילי, חשיבה מקוטעת ולעיתים תוקפנית. לתובעת תגובות סומטיות לא תמיד על בסיס אורגני וכן תכנים של עצב, יאוש וחוסר ערך עצמי. לאחר עיון בתיק הרפואי של התובעת ראתה הועדה לקבוע כי כתוצאה מן התאונה הנדונה חלה הידרדרות והחמרה במצבה של התובעת. על כן דחתה את הערר שהגיש המל"ל עצמו.

16.        בהמשך, נבדקה התובעת על ידי ועדה ראשונה לצורך קביעת נכותה לאחר תום תקופת הזמניות, נספח ב' לתצהירה המשלים. באותה ועדה,  מיום 4.12.02, ראה המל"ל לייחס מחצית הנכות לתאונה הקודמת ועל כן ראה להעמיד הנכות תולדת התאונה נשוא הדיון שבפניי על 10% נכות.

17.        התובעת הגישה ערר על ההחלטה מדרג ראשון והוא נדון ביום 20.11.06. בהחלטת הועדה נקבע כי לא נמצאה הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי והמותני ועל כן אין נכות אורטופדית. כך גם לא נמצאה נכות אורולוגית חרף תלונות התובעת על אי שליטה על הסוגרים.