פסק-דין בתיק א 23088/04

לפניי תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים התשל"ה 1975. התובע יליד 28.1.57 נפגע בתאונת דרכים שארעה לו ביום 26.1.03 . הנתבעות הן מבטחות הרכב והן אינן חולקות על חבותן לשאת בנזקי התאונה. המחלוקת נסובה לעניין הערכת הנזקים שנגרמו לתובע.

נכות רפואית ותפקודית :

1.       הצדדים מינו מומחה מוסכם להערכת נכותו של התובע עקב התאונה- ד"ר דרור משה, מומחה לכירורגיה אורטופדית. המומחה בדק את התובע ביום 21.7.04 וקבע בחוות דעתו בפרק: "דיון וסיכום" כי עקב החבלות בצוואר ובגב התחתון מהן סובל התובע נותרו ממצאים אובייקטיביים כך ששיעור הנכות הצמיתה היא 5% לפי סעיף 37 (5) א' אשר הפעילו חלקית וכן 10% בגין הגבלת תנועות בגב התחתון לפי סעיף 37 (10) ב' המפנה לסעיף 37(7). סך הכול קבע המומחה בחוות הדעת כי עקב התאונה נותרה בתובע נכות צמיתה בשיעור של 14.5%.

2.       בשל טענות הנתבעות לפיהן המומחה הרפואי עובר לבדיקת התובע לא עיין בכל התיעוד הרפואי של התובע, בהן מסמכים על תאונות נוספות שאירעו לתובע, שכן תיעוד זה לא הומצא למומחה, הורה בית המשפט ביום 10.1.07 להמציא למומחה את כל התיעוד הרפואי. לאחר שעיין המומחה בתיעוד הרפואי הנוסף שהוצג בפניו קבע בתשובת ההבהרה מיום 16.1.07 כי:

"לאחר עיון במסמכים הנוספים שהועברו אליי עם שאלת ההבהרה, אין, לדעתי צורך בבדיקת התובע בשנית. כמו כן אין במסמכים אלה כדי להשפיע ו/או לשנות את מסקנות חוות דעתי מיום 1.2.05".

3.       בחקירתו ציין המומחה כי לאור מיעוט המסמכים הרפואיים שהוצגו לו, קבע את שיעור הנכות על סמך בדיקתו הקלינית של התובע (עמ' 5 ש' 12-17). המומחה עמד על כך שישנה זיקה הדוקה בין שיעור הנכויות הצמיתות לבין התאונה במקרה דנן וללא כל הפחתה בגין מצב קודם או תאונות אחרות בגינן הוגשו טפסי חדר המיון (עמ' 7 ש' 4 ואילך).

4.       המומחה ציין כי לגבי הגבלת התנועות בצוואר - יש לבחון את מקצועו ואם ימצא כעובד בעבודות פיסיות יש מקום לשנות את הקביעה. ככל העולה מעבודתו כמורה לגיטרה אין מקום לשנות הקביעה אולם באשר לעבודתו כמתקין שלטים, עובדה שלא היה מודע לה- אזי יש להגדיל את שיעור הנכות:

"ת. אני לא ידעתי שהמקצוע שלו זה מתקין שלטים, לכן צריך להעלות את אחוזי הנכות.

ש. בכמה?

ת. בין 5% ל- 10% שוב אני לא יודע לגבי המקצוע של מתקין שלטים" (עמ' 16 ש' 3-17).

5.       התובע טוען בסיכומיו כי נכותו התפקודית שנותרה עקב התאונה היא 10% בגין הגבלת התנועות בגב התחתון ולאור חקירתו הנגדית של המומחה יש להוסיף על כך 15% בגין הגבלת התנועות בצוואר בשל היותו של התובע עובד בעבודה פיסית כמתקין שלטים. מנגד טוענות הנתבעות כי המומחה הסתמך אך על בדיקתו הקלינית וחרף מיעוט המסמכים הרפואיים שהיו בתיקו של התובע אין זה אומר כי יש לייחס את כל הנכות הצמיתה לתאונה הנוכחית, ורק משום העדר בדיקות נוספות.

6.       סבורני כי אין לקבל עמדה זו של הנתבעות. ראשית המומחה נחקר ארוכות בבית המשפט ופרט בהרחבה את עמדתו לעניין זה. המומחה ציין כי התובע היה אמין בעניו והעובדה כי אין תיעוד רפואי רב מלמדת דווקא על רצינותו של התובע כאדם שלא מרבה להתלונן. שנית, מטבע הדברים לא ניתן להסתמך על השערות ועל ספקות בקביעת שיעור הנכות הרפואית ומשמונה מומחה רפואי אשר הסביר את עמדתו והיא לא נסתרה אני מקבלה.

7.       לפיכך אני קובע כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור של 10% בגין הגבלת התנועות בגב ובנוסף 10% (במקום ה- 5% שנקבעו מלכתחילה על ידי המומחה והוגדלו על פי חקירתו הנגדית) בגין הגבלת התנועות בצוואר. לפיכך נכותו הרפואית של התובע הנה בשיעור של 19%.

8.       באשר לנכותו התפקודית, אני מאמין לתובע כי הוא סובל עקב התאונה ואינו יכול לבצע פעילות פיסית כבעבר, אולם התובע משתכר מעסק שגדל לאחר התאונה ונראה כי מחזור עסקיו הולך ומשתבח מדי שנה (לפי דוחות שנפסלו כאמור) לכן אני סבור כי הנכות התפקודית שנותרה בתובע מסתכמת ב- 10% בלבד.

אובדן הכנסה:

9.        טוען התובע כי עובר לתאונה עבד בשתי עבודות- כמתקין שלטי אוטובוס שכיר וכמורה למוסיקה עצמאי. התובע טוען כי עבודתו כמתקין שלטים הייתה פיסית ובעיסוקו כמורה נאלץ לשבת שעות ארוכות. התובע טוען כי לאחר התאונה נאלץ להפסיק עבודתו כמתקין שלטים ולאור העובדה כי נותרה הכנסתו רק מעיסוקו במוסיקה ובהתחשב בסבלו, מעסיק מורים שכירים, וכן היה עליו להשקיע בציוד ולמעשה החל לנהל עסק למתן שירותים במוסיקה.

10.   כתמיכה לטענותיו צרף התובע דוחות שומה לשנים 2001-2003 וכן דוח שומה לשנת 2005 מהם ניתן לראות כי התובע השתכר הן מעבודתו כשכיר והן מעבודתו כעצמאי. התובע טוען בסיכומיו כי ככל העולה מדוח השומה לשנת 2002, קרי שנה עובר לתאונה, הכנסתו השנתית של התובע הסתכמה בסך של 10,485 ש"ח נטו, ואילו בשנים שלאחר מכן ועקב התאונה הוא נאלץ לעזוב את עבודתו כמתקין שלטים ועל כן חלה ירידה דרסטית בהכנסותיו.

11.   באשר לעסק שהקים טוען התובע כי עובר לתאונה עבד כמורה למוסיקה בעצמו ואילו לאחריה נאלץ להעסיק מורים עצמאיים כאשר מרבית ההכנסה משולמת להם בעוד שהוא מקבל נתח קטן מסך הרווחים ועל כן גם אם צופים עלייה בהכנסותיו עדיין אין בכך להעיד על עלייה בהכנסה.

12.   מנגד טוענת הנתבעת בסיכומיה כי במידה והפסיק התובע את עבודתו כמתקין שלטים עשה זאת ללא כל קשר לתאונה. הנתבעות טוענות כי אין למעשה תלושי שכר המאששים את טענות התובע (לשנת 2003) וככל העולה מדוחות השומה הרי כבר בשנת 2002 חדל מלהשתכר כשכיר קרי לא קיבל שכר מעבודה בהתקנת שלטים. הנתבעת טוענת כי התובע הגדיל את מחזור עסקיו לאחר התאונה וזו למעשה גם הסיבה כי חדל לעבוד אצל אחיו כמתקין שלטים.