פסק-דין בתיק א 23055/00

כללי

1.         התובע, יליד 17.7.46, פועל ייצור במפעל לייצור להבי טורבינה למטוסים (להלן: הנתבעת, מפעל להבים או המפעל). במהלך עבודתו בשירות הנתבעת חלה התובע בקצרת (אסטמה) בדרגה קשה ונכותו הצמיתה הוערכה על ידי מומחה שמונה על ידי בית המשפט בשיעור 40%. הצדדים חלוקים בשאלת החבות, הקשר הסיבתי בין גרימת המחלה לבין עבודת התובע ובשאלת גובה הנזק.

הרקע התעסוקתי

2.         התובע בעל השכלה של שתים עשרה שנות לימוד, ללא תעודת בגרות. בין השנים 1967 ועד לשנת 1985 עבד במחלקה לטיפול תרמי במפעל מתכת חניתה.  בשנת 1986 החל את עבודתו במפעל להבים. מתחילת עבודתו ועד לשנת 1999 עבד במחלקת ציפויים, כאשר בין השנים 1989 - 1999 שימש בתפקיד מנהל משמרת. בהמלצת הרופאה התעסוקתית הועבר בשנת 1999 למחלקה לטיפול תרמי, בה עובד עד היום.

3.         העבודה במפעל מתבצעת במשמרות - בוקר, צהרים ולילה. בעת עבודתו במחלקת ציפויים עבד התובע במשמרות בוקר (משעה 06.45 עד שעה 16.10) או לילה (משעה 19.00 עד 07.00) ולעתים גם בימי שישי בשבוע. עם העברתו למחלקה לטיפול תרמי החל לעבוד במשמרת בוקר בלבד וגם זאת בהמלצת הרופאה התעסוקתית.

            העבודה בימי שישי כמו גם ארבע שעות עבודה במשמרת לילה, הנמשכת שתיים עשרה שעות רצופות, נחשבת כשעות נוספות.

המצב הרפואי

4.         בשנת 1996 החל התובע סובל מקשיי נשימה בעת מאמץ. משהלך מצבו והחמיר פנה בשנת 1999 לרופאה תעסוקתית של המפעל וזו אבחנה כי התובע סובל ממחלת קצרת. משהגיעה הרופאה לכלל מסקנה שלא חל שיפור במצבו הרפואי ואף התקפי הקצרת התעצמו בשעות הלילה המליצה על חופשה מהעבודה, אשר נמשכה ששה חודשים.

5.         בשל מצבו קיבל התובע טיפול בסטרואידים, אשר נמשך עד היום. משלא הוטב מצבו המליצה הרופאה בתום החופשה על מעבר התובע לעבודה במשמרת בוקר בלבד ובמחלקה בה לא יהיה חשוף לחומרים מזיקים. ואכן, התובע שובץ לעבודה במחלקה לטיפול תרמי בה עובד עד היום במשמרת בוקר בלבד ובה אינו חשוף כלל לחומרים מזיקים.

6.         במשך שנים רבות ועד שנת 1995 היה התובע מעשן כבד אשר עישן חפיסה אחת ביום. באותה שנה הפסיק לעשן, לדבריו ביוזמתו וללא קשר למצבו הרפואי.

7.         התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בו כנפגע בעבודה. תביעתו נדחתה ברם  התובענה שהגיש לבית הדין לעבודה התקבלה והוכר כנפגע בעבודה תוך קביעה כי תנאי עבודתו גרמו למחצית מהנכות בלבד. מומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי העריך את נכותו הכוללת בשיעור 60% מתוכה ייחס מחצית לתנאי עבודתו.

8.         התובע נבדק מטעמו על ידי דר' בריק, אשר העריך את נכותו הצמיתה עקב תנאי עבודתו במפעל להבים בשיעור 50%. דר' רובין מטעם הנתבעת העריך כי נכותו של התובע מגיעה לכדי 40% לצמיתות מתוכה מחצית יש לייחס לתנאי עבודתו. נוכח הפער בין מומחי הצדדים מונה דר' גרייף כמומחה רפואי מטעם בית משפט (להלן: המומחה). המומחה היה תמים דעים עם דר' רובין הן בנוגע לשיעור הנכות (40%) והן בנוגע לחלק שיש לייחס לתנאי עבודתו (מחצית).

העבודה במחלקת ציפויים

9.         תהליך הציפוי מורכב משלבים. השלב הראשון מתבצע בחדר האבקות, שם מערבבים אבקות המורכבות מחומרים כימיים הכוללים אלומיניום, סיליקון, אמוניום, כלוריד, קרומיום כרביד, כרום וניקל. בתום ערבוב האבקות מניחים את הלהבים בקופסא בה תערובת האבקות.

10.        בשלב השני מוכנסות הקופסאות בהן הונחו הלהבים לתוך תנור לשם ציפויים. בתום התהליך מוצאות הקופסאות מהתנור לצורך פירוק הלהבים והאבקות. לבסוף נדרש ניקוי הלהבים משאריות אבקה וכן העברת האבקות למכלים, חלקן לשימוש חוזר והפסולת מועברת לאתר לסילוק חומרים רעילים ברמת חובב.

11.        עד שנת 1995 עבדו הפועלים בחדר האבקות על שולחן עבודה מעליו הותקן מנדף אחד בעל צינור יניקה אשר נועד ליניקת האבק שנפלט בתהליך הייצור ואשר הופעל בהתאם לצורך. בשנת 1995 הועברה כל מחלקת הציפויים למבנה חדש מרווח יותר. במבנה החדש חדר האבקות גדול יותר והותקנו בו ארבעה מנדפים.

12.        המפעל העמיד לרשות העובדים  במחלקת הציפויים אמצעי מיגון ובין היתר, ביגוד, נעלי עבודה, מסכות אבק לפנים, משקפי מגן, שואבי אבק למכונות וכפפות מגן. לגרסת התובע כל זמן עבודתו במחלקת ציפויים השתמשו במסכות לאבק מסוג נשמי בד, אשר הוחלפו לאחר עזיבתו את המחלקה בנשמים בעלי פילטר. טענה זו של התובע לא נסתרה.

קשר סיבתי

13.        מחוות דעת המומחה עולה, כי התובע סובל ממחלה חסימתית בדרגת חומרה משמעותית " בעלת הפיכות חלקית משתנה אשר הופיעה בגיל 42 כשברקע עישון מופרז בעבר" ולאחר בחינת הממצאים השונים הגיע לכלל מסקנה כי בהעדר עדות בעברו הרפואי של התובע כמו גם בהיסטוריה המשפחתית לקיומה של מחלה חסימתית פעילה לפני שנת 1996, בה הופיעו תסמיני המחלה כשהתובע בגיל מבוגר, " ..מרמזת על אטיולוגיה תעסוקתית או זיהומית".

לעניין חשיפתו של התובע לחומרים העלולים לגרום לקצרת תעסוקתית סבור המומחה כי מוכרים בספרות המקצועית מקרים בודדים של התפתחות המחלה כתוצאה מחשיפה לאלומיניום, אמוניה כלוריד, קרומיום כרביד וקובלט. עם זאת, בשים לב לנתונים במקרה דנן שצוינו לעיל, ".. אני נוטה לייחס האסטמה כנגרמה על ידי תנאי עבודתו". עם זאת, על רקע העישון המופרז לאורך השנים הגיע המומחה לכלל מסקנה (ובעניין זה הסכים עם המומחה שמונה במסגרת ההליך בבית דין לעבודה) כי יש לייחס מחצית מהנכות לתנאי עבודתו ומחציתה לעישון המופרז.

14.        הן התובע והן הנתבעת חולקים על קביעת המומחה.

התובע סבור כי יש לייחס את מלוא האחריות למפעל להבים משני טעמים. האחד, עקרון הגולגולת הדקה ממנו נהנה התובע, והשני, כי משהוכח שתנאי עבודתו גרמו למחלה ואילו העישון הכבד רק תרם לקיומה, הרי שבנסיבות אלו היה על הנתבעת להוכיח מה מידת ההשפעה של העישון על שיעור הנכות ממנה סובל התובע. משלא עמדה בנטל זה ואין לדעת מהו חלקם של תנאי העבודה ושל העישון הכבד יש לדעתו לקבוע כי מלוא האחריות רובצת על המזיק שגרם לנזק, קרי, על הנתבעת.

            הנתבעת מצדה סבורה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח במידה הדרושה בהליך אזרחי כי תנאי עבודתו היוו גורם למצבו. לא זו בלבד שקביעת המומחה אינה מבוססת דיה שהרי הוא עצמו השתמש במונח " אני נוטה לייחס.." אלא שגם לא הוכח מתי אירעו אותם מקרים בודדים בהם נמצא קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים המסוימים לבין הופעת מחלה חסימתית. הנתבעת סבורה כי לא הוכח שבמועד הרלוונטי התפתחות מדע הרפואה אפשר לה לדעת על קשר סיבתי אפשרי בין החומרים להם נחשפו העובדים לבין המחלה ממנה סובל התובע. מכיוון שכך, יש לקבוע כי לא הוכח קשר סיבתי  כלל.