פסק-דין בתיק א 23022/02

נתוני רקע

1.         התובע (להלן, גם "נאור") הגיש  תובענת נזיקין בגין לשון הרע על  סך 1,000,000 ש"ח נגד הנתבעת (להלן, גם "העירייה"). העירייה התגוננה בפני התביעה. הונחו בפניי תצהירי עדות ראשית של התובע ושל מי שהייתה אשתו במועדים הרלוונטיים, ולימים הייתה לגרושתו, גב' מאשה נאור. מטעם העירייה הונח תצהיר עדות של גב' שרית מסרי, מנהלת המחלקה לחיובים בעירייה. לימים היתרתי לתובע להגיש תצהיר משלים.  לשיטת העירייה תצהיר משלים זה חרג מגדר הרשות שניתנה, ומשום כך לא הוגש תצהיר משלים מטעמה. אחר הדברים הללו הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. לבקשת התובע הונח סיכום טענות משלים מטעמו. על מנת לשמור על יתרונה הדיוני של העירייה הוגש סיכום  טיעון משלים מטעמה.

2.         במוקד תביעת הדיבה עומד  העמוד הראשון בפנקס תשלומי ארנונה שהנפיקה העירייה לנאור.  אין חולקין כי  במעטפה הייתה  "חלונית" שקופה שממנה ניתן היה לעמוד על הרשום בחלק מן העמוד הראשון של הפנקס.  ניתן היה, איפוא,  לראות את שמו של התובע, מספר חשבון הארנונה שלו, כתובתו לרבות המיקוד. בשורה הראשונה נרשם, בין היתר, הכיתוב הבא: "ב    6000     מ/לווי". על הכתוב "מ/לווי" יצא קצפו של נאור. לשיטת העירייה,  כפי שיבואר להלן, ניהל התובע בדירת המגורים נשוא הארנונה מכון ליווי.  הכיתוב האמור מצביע על כך. נאור לא ניהל בדירת המגורים כל מכון ליווי.  הפרסום האמור, איפוא, הוציא דיבתו רעה. מכאן תביעתו.

3.         טרם שאדרש  לדיון וניתוח של תביעת הדיבה שבפניי ראוי לעמוד על המחלוקת שניטשה בין נאור לעירייה ושהולידה תובענה זו.  מחלוקת זו ניגלית למקרא התצהירים שבפניי, והנספחים שצורפו אליהם.  במחלוקת זו, אין בעיניי בדל-ספק, הדין עם נאור.  לטעמי התנהלותה של העירייה בפרשה האמורה רשלנית, גם גרסאותיה לעניין זה נשארו סתומות ומעורפלות.

4.         משעה שהסתבר לנאור כי העירייה סבורה כי בדירת המגורים שלו מתנהל מכון ליווי הוא פנה  במכתבי מחאה  לעירייה. כך,  בעיקר, לנוכח העובדה שתשלום הארנונה בגין עיסוק זה עולה פי 10 לערך מתשלום הארנונה בגין דירת מגורים. במכתבה של העירייה אל נאור, לאחר מספר תזכורות המתריעות על אי מענה למכתביו, נטען כלפיו כי בבדיקה שנעשתה על ידי מפקח "נמצא כי במקום מתנהל מכון עיסוי".  לנוכח כל אלו הגיש נאור ערר לכב' ועדת הערר של העירייה. העירייה הגישה כתב תשובה וחזרה על גרסתה כי "מתנהל במקום מכון עיסוי".  בדיון שהתנהל בפני הוועדה לא השכילה העירייה להצביע, אלא באורח עמום ביותר, על החשד "עקב אי אילו דיווחים שנתקבלו".  בסופה של דרך,  ובהמלצת הוועדה, הוחלט כי יבוצע ביקור נוסף של מפקח במקום.  ביקור כאמור לא נעשה, ולאור החלטת העירייה, שהחליטה להסכים לקבלת הערר. בין בעלי הדין ניטשה מחלוקת לעניין השתת ההוצאות. כל אחד מהם דרש להשיתם של משנהו.  כב' הוועדה החליטה לא לחייב בהוצאות. כך, לטעמה,  משום "שהתנהגותם של שני הצדדים בעניין זה לא הייתה נקיה לחלוטין מספקות".

            על החלטה זו הגיש נאור  ערעור לכב' בית המשפט המחוזי בחיפה.  כב' השופט ביין קיבל את הערעור. הוא קבע "שסיווג כמשרד ליווי נושא עמו סטיגמה רצינית ולכן חובתה של העירייה לנהוג בזהירות רבה בטרם תקבע סיווג כזה. הרושם המתעורר הוא, שעד לשלב  שבו הוגש הערר, לא נעשתה חקירה או דרישה מספקת שתצדיק את הסיווג האמור. בוודאי שחקירה כזאת הייתה צריכה להיערך עם הגשת ההשגה. כתוצאה מכך נאלץ המערער להגיש את הערר בפני ועדת הערר". לנוכח כל אלו חוייבה העירייה לשלם למערער  הוצאות בשתי הערכאות בסך של 2,000 ש"ח.

5.         די בממצאים אלה, שהם בבחינת מעשה בית דין לגוף המחלוקת, על מנת לקבוע את אחריותה העקרונית של העירייה. עצם העובדה שהעירייה הסכימה לקבלת הערר מצביעה על כך שאף היא הבינה שהצדק עם נאור. לכך חוברת הנמקתו של כב' השופט ביין.  לעתים נדירות מתערבת ערכאת ערעור בערעור שנסב על שאלת ההוצאות בלבד. אין זאת אלא שכב' השופט ביין סבור היה שמדובר במקרה נדיר המצדיק התערבות כאמור. הוא קבע, כממצא חלוט, המחייב את בעלי הדין ואף מחייב אותי, כי העירייה נקטה ברשלנות שהרי, כלשונו, "לא נעשתה חקירה או דרישה מספקת שתצדיק את הסיווג האמור".

6.         מעבר לנתונים אלו אף התנהלות העירייה בהליכים בפניי,  לעניינה של פרשה זו, היא דחוקה ועלובה.  וכך,  בכתב ההגנה, מבקשת העירייה לערוך אבחנה בין "מכון עיסוי" לבין "מכון ליווי".  לשיטת העירייה היא ביקשה להטיל ארנונה על "מכון עיסוי".  לטעמה, איפוא,  "מכון עיסוי" אינו מצביע על קונוטציות שליליות כ"מכון ליווי".  הדברים חסרי-שחר בעליל.  בעיני האדם הסביר "מכון עיסוי", כ"מכון ליווי", הם היינו הך. ואולם, אף עובדתית הדברים חסרי-שחר. שהרי, כפי שהראיתי, העירייה עצמה הכתירה את המקום כ"מ/לווי" ולא, למשל, כ"מ/עיסוי".  זאת ועוד: בתרשומת של המפקח שיפמן  מיכאל, עליו התבססה העירייה, רשם המפקח כי "יש חשד שבמקום מתנהל עסק (מכון ליווי)".  דומה שהעירייה עצמה חשה עד כמה חמור היה הסיווג של "מכון ליווי". רק משום כך שינתה טעמה וטענה כי במקום מתקיים עיסוק, לכאורה "תמים" יותר, של  "מכון עיסוי".

7.         כל אלו,  אף לרבות העדר כל תשתית מתקבלת על הדעת על מקורו, ולו לכאורה, של החשד האמור, מצביעים בבירור על רשלנותה של העירייה.  הנני דוחה מכל וכל את טענותיו המתלהמות של נאור אודות ניסיונות סחיטה של העירייה, זדון במעשיה, ומסעות הכפשה שלה, כנטען במקומות שונים בסיכומי הטענות.  הדברים מוגזמים וחסרי-שחר.  פועלה של העירייה בפרשה האמורה  נגוע ברשלנות, וברשלנות בלבד.

8.         ברי, לנוכח התשתית העובדתית האמורה, כי יכול שלנאור הייתה עילת תביעה בנזיקין כנגד העירייה. אין בדעתי לנקוט עמדה האם עילת תביעה זו עדיין עומדת לו, אם לאו.  יכול שתיטען הטענה כי העירייה שילמה על  מחדליה הוצאות משפט שנפסקו על ידי כב' השופט ביין ומשעה שפסיקתו לעניין זה הפכה לחלוטה נסתתמה האפשרות של נאור להגיש תביעת נזיקין כאמור. יכול שתיטען הטענה כי אין קשר בין פסיקת הוצאות זו לבין תביעת נזיקין אפשרית שיכול נאור להגיש כנגד העירייה בגין נזקים לא ממוניים, ושמא ממוניים, שהוסבו לו בגין הפרשה האמורה. בפניי לא הונחה תביעת נזיקין של נאור במישור היחסים הישיר שבינו לבין העירייה. נאור החליט להגיש בגין הפרשה האמורה תביעת לשון-הרע דווקא. בדעתי לקבוע כי  תביעה זו היא חסרת-שחר ונדונה לכישלון.  אדרש, איפוא, לדיון והכרעה בתובענת לשון-הרע שבפניי.

דיון והכרעה

9.         ראש לכל שומה עליי לחזור ולהתבונן במסמך העומד במוקד התביעה. כזכור מצויה בו, בין השאר, התיבה "מ/לווי".  על בסיס זה טוען נאור כי כל הקורא תיבה זו סבור היה שהוא אכן מנהל בדירתו עסק של מכון ליווי. כך, בעיני שכניו, מכריו ובסביבתו. כך,  אף לרבות פקידי העירייה, פקידי בית המשפט, חברי ועדת הערר וחברת הקלדניות שהקליטה את הפרוטוקולים של ישיבות ועדת הערר.

10.        טענתו הראשונה של התובע מתנפצת, לשיטתי, לנוכח העובדה שאני קובע שככל שהמסמך האמור היה נקרא באקראי, למשל על ידי מי משכניו של נאור, הוא לא יכול היה, כאדם סביר, להעלות על דעתו כי פירוש התיבה הסתומה "מ/לווי" היא "מכון ליווי". התובע טוען, וטענתו אינה נסתרת ומשום כך אני מקבלה, כי תיבות הדואר בבית המגורים בו שכר את הדירה "אינן מוסתרות ודלתות  תלושות, כך ששוברי הארנונה מונחים בתוך התיבות בצורה אקראית, וכל אחד מחפש את השובר שלו בכל התיבות" (סעיף 34 לתצהירו). לטעמי,  איפוא, גם אם אלו הם פני הדברים ברי לי כי אף אחד מן השכנים, גם אם התגלגלה באקראי לידיו המעטפה האמורה, לא יכול היה להסיק את המסקנה הנדרשת על ידי התובע. הכיתוב האמור הוא כיתוב סטנדרטי באותיות מוצנעות, כבפנקס ארנונה לכל דבר ולכל עניין. ברי לי, איפוא, כי תשומת לבו של "מחטט" אפשרי,  הייתה נתונה לבחינת שם הנמען, ולכך בלבד. לא עולה על דעתי להסיק מסקנה אחרת.  אין צריך לומר כי לא הונחה בפניי כל עדות, ולו של שכן אחד מבין השכנים האמורים, הגם שנאור המשיך וציין  כי "כתוצאה מהפרסום לא אחת נשאלתי על ידי שכנים, מכרים, ואנשים שאני לא מכיר בלעג האם אני מנהל בביתי מכון ליווי, איזה בחורות אני מעסיק, על המחיר וכיו"ב" (סעיף 34).

11.        זאת ועוד: עיון בכיתוב האמור מלמד כי לא זו בלבד שהעירייה נקטה רשלנות בפרשה האמורה, אף הכיתוב האמור נעשה בלשון עילגת ובשגיאת כתיב.  בא-כוחו של נאור  מבקש לצטט ממילונו של אבן-שושן מהי הגדרת המושג  "נערת ליווי" (סעיף 44 לסיכומיו). טרחתי ולא מצאתי במילון אבן-שושן כל הגדרה כנטען על ידו, דבר החמור בעיניי, הגם שגם בלי סיועו של המילון ידוע-גם-ידוע לי מה משמעות המושג האמור.  לעומת זאת עיון בכללי הכתיב חסר-הניקוד במילון אבן-שושן זה מצביע בעליל כי בכתיב חסר חובה לכתוב את המילה "ליווי" עם האות י' לאחר האות ל', ולא כ"לווי", כפי שכתבה העירייה בעלגותה. בכך לא מסתיימת המסכת. כאשר כתבה העירייה באותו פרסום את שמו הפרטי של נאור, "אריה", היא כתבה אותו, בטעות, "ארייה", הגם שמילון אבן-שושן ממשיך ומורה אותנו כי כללי הכתיב חסר-הניקוד לא יחולו על כתיבתם של שמות פרטיים (עמ' 1755).  ושמא נדדה לה האות י' האומללה  מהמילה "ליווי", בו אמורה הייתה להיות, למילה "אריה" בו לא אמורה הייתה להיות...

            ברי, איפוא, כי בעיני הקורא המתאמץ, ואכן הוא חייב היה לגלות עניין ולהתאמץ,  לעבור שתי משוכות טקסטואליות: האחת, שומה עליו להניח כי כאשר העירייה כתבה את התיבה "מ/", היא התכוונה ל "מכון"; השניה, כאשר העירייה כתבה את התיבה "לווי", היא התכוונה ל "ליווי". רק כתוצאה מצליחתן של שתי משוכות אלו יכול היה הקורא היצירתי להניח כי אכן מדובר במכון ליווי.  אין בכך ולא כלום בעיניי שכוונתה של העירייה ברישום "מ/לווי", הייתה  כי עסקינן ב"מכון ליווי". עליי לשפוט את הדברים מזווית מבטו של  הקורא הסביר. מסקנתי בעניין זה ברורה ונחרצת.  טענת התובע חסרת-שחר וחסרת-סבירות באורח קיצוני.

12.        דנתי בשתי משוכות טקסטואליות. בכך לא סגי. כל קורא-שכן סביר, הגם שבקלות רבה לא היה מגלה דבר וחצי דבר אודות "מכון ליווי", היה מגלה-גם-מגלה כי מדובר בפנקס תשלומי ארנונה והיה ממקד את תשומת לבו לשאלה האחת והיחידה מי הוא הנמען בפנקס זה, ולכך בלבד. אוסיף ואציין כי מתחת לכיתוב "מ/לווי", אף אין כל רישום תחתון דוגמת "תיאור העסק",  הגם שכיתוב כאמור מצוי בחלקים אחרים המדברים על "שם", "מספר חשבון", "כתובת" ו"מיקוד", מתחת לכיתוב הרלוונטי בעניינים אלו.

            ועל כל אלו: קבעתי, כמבואר, כי טענת העירייה  לעניין העיסוק הנטען של מכון ליווי היא חסרת שחר בעליל. שהרי, באמת ובתמים, מעולם נאור לא ניהל בדירתו מכון ליווי.  אין צריך לומר  כי קיום עסק של מכון ליווי, אינו נעשה במחתרת ובמחשכים.  ברי כי ככל שהיה במקום מכון ליווי הייתה במקום תנועה שוקקת של לקוחות, נערות ליווי, וכל כיוצא באלה. מי יותר משכניו של נאור, איפוא, אמור היה לדעת זאת אל-נכון.  משמע, דווקא לנוכח העובדה שבדירתו של נאור לא התנהל מעולם כל מכון ליווי,  הרי לא יכולה הייתה להיות למי מן השכנים, כל אינדיקציה שאכן טענת העירייה הנטענת בהודעת הארנונה שלה, אכן משתלבת עם המציאות כהווייתה. אף ככל שאני שוגה בהנחת  יסוד זו, שומה היה על התובע להרים את הנטל ולהביא בפניי, ולו תצהיר עדות של שכן אחד. הוא לא עושה כן. הדברים מדברים בעד עצמם.

13.        בא-כוחו של נאור סומך טיעונו על פסק-דינו הנודע של כב' בית המשפט העליון ב-ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים  העצני, פ"ד מג(2) 333.  בפרשה ההיא נדונה  מעטפה ששיגר תומרקין להעצני בה הוא רשם כי העצני מתגורר ב " KZ קריית ארבע KZ ".  הביטוי " KZ ", כמסתבר, הוא קיצור של שתי מילים בגרמנית שתרגומן הוא "מחנה ריכוז", וברי שתומרקין התכוון להעליב את העצני הנמען, כאשר הוא רשם את הביטוי "KZ". אף בפרשה ההיא נבחנה השאלה האם הקורא הסביר יכול לעמוד בקלות  על משמעותו השלילית של ביטוי זה.  בית המשפט השיב לשאלה זו בחיוב. ואולם כך, עובדתית, משום שבפרשה ההיא "המשיב אף טרח והביא מספר עדים שהעידו כי משמעות האותיות נהירה להם (הגב' פרנקל ומר חקק). יתרה מזו: העידה מטעמו של המשיב רעייתו,  המשמשת לו גם מזכירה.  היא העידה כי המעטפה הגיעה אליה עוד בטרם הגיעה אל המשיב עצמו וכי היא ראתה את האותיות הנ"ל הכתובות עליה והבינה את משמעותן" (עמ' 337).  רק לנוכח תשתית זו, שהייתה מהימנה על דעת בית המשפט, נקבע האופי הדיבתי של הביטוי "KZ".

            בפניי, כמבואר, אין תחילתה של תשתית, ולו מפי שכן אחד. נותר לי, איפוא, מבחנו של האדם הסביר. אני קובע, איפוא,  כי אדם סביר כאמור לא אמור היה לנחש, ככל שבכלל היה מתעניין בכיתוב "משעמם" זה בהקשרו של פנקס תשלומי ארנונה, כי הביטוי "מ/לווי" הוא "מכון ליווי". 

14.        ברי כי אין כל דימיון בין הפרשה שבפניי לפסק דינה של כב' השופטת צור ב-ת.א. (י-ם) 574/94 ענבר סהר נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ואח' (במאגרי "נבו"),  בו זכתה התובעת בתביעת דיבה לאחר  שבאורח זדוני פורסם אודותיה במדור פרסומי תחת הכותרת "שירותי ליווי" (ושם רשומה המילה "ליווי" כהלכה), כי התובעת היא "סקסית נאה מממשת חלומות מבוגרים ענבר סהר, הכנסת 7 עפולה 528822- 06 420052- 06". לא יכול להיות כל דימיון בין פרסום בוטה זה, שאינו מצריך כל "קריאה יצירתית" אודות עיסוקה הנטען המכפיש של אותה תובעת,  למשמעות החבויה והנסתרת של הכיתוב שבפניי, ובהקשר של פנקס תשלומי ארנונה.

15.        עד כה דנתי בשכניו של התובע, שהרי רק האפשרות שהם התוודעו ללשון הרע הנטענת יכולה הייתה להצמיח עילת תביעה לתובע.  בחנתי האפשרות האמורה, כמבואר, וראיתי לדחותה מכל וכל.  ואולם התובע, כזכור, מבקש להשתית תביעתו על הידיעה הנטענת כי הוא מנהל מכון ליווי, ככל שהייתה נחלתם  של עובדי העירייה ושל ועדת הערר, המתייצבים בפניה, הקלדניות, חברת ההקלטה וכל כיוצא באלה.