פסק-דין בתיק א 2299/06

1.         עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 25/4/04 במהלך עבודתו אצל הנתבעת.

2.         ואלה העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת:

2.1        התובע, יליד 13/8/1983, עבד כגנן אצל הנתבעת.

2.2        ביום 25/4/04, במהלך ריסוס צמחיה בשולי כביש חוצה ישראל (כביש "6"), נפגע התובע בכף רגלו הימנית (להלן: "התאונה").

2.3        התובע הופנה לבית החולים "בני ציון", אך רק למחרת היום ב-26/4/04, פנה  לחדר מיון במרכז הרפואי רמב"ם לשם קבלת טיפול ושוחרר בו ביום.

2.4        ביום 29/4/04 פנה התובע שוב לחדר מיון במרכז הרפואי רמב"ם עקב החמרת הכאב וכן נפיחות אשר הופיעה בכף רגל ימין. צילום כף רגל ימין העלה כי אין ממצא חבלתי גרמי ואין עדות לאויר או גופים זרים.

במסגרת אשפוז זה עבר התובע ניתוח של פתיחה וניקוז של מורסה בכף הרגל תחת הרדמה כללית ושוחרר ביום 30/4/04.

2.5        התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל").

2.6        התובע נשאר בביתו עד ליום 18/6/04, עת חזר לעבוד אצל הנתבעת.

לתובע אושרו 54 ימי אי כושר, אשר בגינם שולמו לו דמי פגיעה על ידי המל"ל.

2.7        לפי החלטת המל"ל מיום 9/2/07 לא נותרה לתובע נכות צמיתה.

3.         אלא שמכאן חלוקות עמדות הצדדים:     

3.1        לטענת התובע (בתמצית), הסיבות לאירוע התאונה אינן ידועות לו, אך הן מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבעת התרשלה, לא נקטה באמצעי זהירות מספיקים ויש להחיל בנסיבות המקרה דנן את הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" בהתאם להוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

עוד טוען התובע כי הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה ו/או פיקוח יעיל ו/או לא הדריכה אותו כיצד לבצע את העבודה ו/או לא הזהירה אותו מפני הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה ו/או לא וידאה כי ניתן לבצע את העבודות ללא סיכון ו/או לא נקטה בכל אותם אמצעי זהירות הדרושים למניעת אירוע התאונה, התרשלה והפרה את הוראות פקודת הבטיחות בעבודה.

3.2        לטענת הנתבעת (בתמצית), אין באירוע התאונה כפי שמתואר על ידי התובע כדי להקים כל חבות ולחילופין מוכחשת הפגיעה הנטענת וחומרתה.

לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה ואף אין כל קשר בין אי הכושר אשר הוכר לו על ידי המל"ל לבין התאונה.

עוד טענה הנתבעת כי התאונה אירעה כחלק מסיכוני החיים הרגילים, בנסיבות שאין בהן כדי להקים חבות; התאונה אירעה בנסיבות אותן לא יכלה הנתבעת לצפות ו/או למנוע וכי התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתה. התאונה ארעה אך ורק מחמת חוסר תשומת לב של התובע ומלוא האחריות לקרות התאונה מוטלת על התובע, אשר לא הביט לעבר מדרך רגלו ו/או חלף בחוסר זהירות ו/או לא נהג כפי שנוהג אדם סביר.

הנתבעת טענה עוד כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 10/5/02 בראשו ובגב תחתון (הוגש וסומן נ/8); וכן נפגע בתאונת דרכים בדרכו לעבודה, מיום 22/7/04  בצווארו, בגב ובמרפק ימין.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי בחודש אפריל 2004 קיבל התובע שכר מלא מהנתבעת; וכי התובע עבד בחברת חפרפר (1992) בע"מ מחודש ינואר 2005 ועד לחודש אוגוסט 2006.