פסק-דין בתיק א 2250/04

1.         התובעת, הגישה תביעה זו כנגד הנתבע, בגין יתרת חוב על סך 67,780 ש"ח שחבה לה, לטענתה חברת מזי את יחזקאל בע"מ (להלן:"החברה"), אשר היתה לקוחתה מספר שנים בין השנים 97-2001. ואשר התובעת סיפקה לה צמיגים לכלים כבדים. בתמורה לרכישת הצמיגים נתן לה, לטענתה הנתבע שיק שמספרו 043 זמן פירעונו 30.12.01 ע"ס 80,000 ש"ח. הנתבע פנה לתובעת  זמן קצר לפני  שהיה מיועד השיק הנ"ל לפירעון וביקש לדחות את מועד הצגתו לתחילת 2002. התובעת הסכימה לבקשה זו אולם התנתה את הסכמתה לקבלת שיק חדש מהנתבע.

2.         עוד לגרסתה סוכם כי השיק החדש ייפרע על חשבון חובה של החברה אצל התובעת ובנוסף ישאיר הנתבע את השיק הראשון גם הוא על סך 80,000 ש"ח כבטחון לערובה תשלום חובותיה של החברה לתובעת. ואומנם מסר לתובעת שיק שמספרו 372 וזמן פירעונו 3.1.02 ע"ס 80,000 ש"ח. השיק הראשון שהיה במשמורת בידי הבנק הוצא משם ובמקומו הפקידה התובעת את השיק השני הנ"ל. השיק השני נפרע במועד שנקבע לפירעונו אולם במועד זה, כך לטענת התובעת,  לפי כרטסת הנהלת החשבונות, עמד חובת יתרה של החברה אצל התובעת על סך 107,386 ש"ח. עוד טענה התובעת כי בתאריך  3.10.02 עמד יתרת חובה של החברה לפי כרטסת נספח ב' לתצהירה  ע"ס 60,000 ש"ח. לאחר שהנתבע סירב לשלם את חובה של החברה בהתאם למוסכם הוצג שיק הביטחון הראשון שהפך לשיק הביטחון שמספר 043 ע"ס 80,000 ש"ח וזאת כמוסכם בין הצדדים. דא עקה, בשלב זה השיק חזר עם ציון הערה "עבר זמנו".  השיק הוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ בעפולה. לטענת התובעת שיק זה שנשאר בידיה כבטוחה לפרעון התחייבויות החברה הוצג על ידה ולביצוע כדין ויש לדחות את כל טענות הנתבע. עוד טענה התובעת כי יש לדחות את כל טענות הנתבע בעניין תשלומי ריבית חריגה וכדומה.

3.         הנתבע כפר בטענות התובעת וטען כי מדובר בתביעת מרמה ובחוסר תום לב. לטענתו משביקש לדחות את מועד הפירעון של השיק הראשון, בשלושה ימים דרשה וקיבלה הנתבעת את השיק השני שנפרע ביום 3.1.02 וזאת בטענה כי הבנק איננו מחזיר שיק שהופקד למשמורת אלא אם מפקידים שיקים אחרים תחתיהם. עוד לטענתו לאחר שנפרע השיק השני, הוא דרש מספר פעמים את השיק הראשון ומנהל התובעת על אף שהבטיח כי יחזיר את השיק לא עשה כן.  לטענתו סמיכות הזמנים והמדובר בשיק בסכום זהה מלמדת כי אכן כך היו פני הדברים. עוד לטענתו, הטענה לגבי חוב נוסף שנכלל בכרטסת התובעת בסכום של 29,050 ש"ח עבור חיוב ריבית פיגורים, הינו תמוה ומופרז ביותר. כן טען כי הסך של 31,456 ש"ח הוסב בטעות לחיוב החברה בעוד שלאמיתו של דבר זה חוב של חברה אחרת בשם מ. גד. לטענתו החוב היחיד שיש לחברה עמד ע"ס 1,097 ש"ח.

4.         הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם. לאחר שהוגשו הסיכומים הובא התיק בפני.

תחילה למסגרת הנורמטיבית; בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1)  337,  נקבעה ההלכה בעניין הפסיקה על דרך הפשרה, (לפי סעיף 79 א' (א) וכך גם יש להבין לעניין סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד). בפסק דין זה נדונה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה היא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. לפני פרשת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא יכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב" ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה  נתפרשה שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא השופט אריאל באחד מפסה"ד כי:

"המילים 'בדרך פשרה' - באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים" (ת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685)

ודוגמא נוספת שבה בדומה חשב גם השופט לרון כי :

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם ".( ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 )

5.         החידוש, אפוא, בהלכת אגיאפוליס הוא בכך שנקבע (מפי השופט אילן) כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה: "... בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי"( בעמ' 347 שם ). השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349  שם) הנשיא ברק הוסיף כי " פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"( בעמ' 350 שם).

במילים אחרות השאלה הינה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה?

בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך. בית המשפט מדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת  החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שלא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים.

6.         ומן הכלל אל הפרט;  במקרה שלפני לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים  ועיינתי במסמכים תוך לקיחה בחשבון כי גירסת הנתבע  לא הופרכה על פניה מצד אחד לעומת זאת גירסת הנתבע אף היא יכולה להתיישב עם העובדות, ובמיוחד נתתי משקל לטענות המתייחסות לאפשרות כי חלק מהחוב אומנם שייך לפעילות של חברה אחרת (כאמור בחשבונית 62939),  הנני פוסק לתובעת את הסך של  30,000 ש"ח להיום.

7.         אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 30,000 ש"ח בצירוף  מחצית מהוצאות המשפט ובצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצירוף מע"מ.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום י"ז בטבת, תשס"ז (7 בינואר 2007).

קלדנית: דליה ב.ח.