פסק-דין בתיק א 2243/99

1. הבנק התובע מבקש לחייב בהליך זה את הנתבע לשלם יתרת חוב בחשבון עו"ש שנוהל על שם הנתבע בסניף באר שבע של הבנק, חשבון שמספרו 32097/05, וכאשר על פי רשומי הבנק שאינם במחלוקת סכום החוב לעת הגשת התביעה היה 107,661 ש"ח.

החוב נוצר כתוצאה מהעמדת אשראים שונים לזכות החשבון, כאשר אלה לא נפרעו במועדים המוסכמים.

אין מחלוקת שהנתבע אכן פתח את החשבון וחתם על הטפסים הרלוונטים ובהם התנאים הכלליים לניהול חשבונות דביטוריים.

2. הפלוגתא היחידה שבין הצדדים היא בשאלה האומנם, כטענת הנתבע, המערך ההסכמי בינו לבין הבנק שעליו מתנוסס שמו בתור הלקוח המתקשר, הוא חוזה למראית עין ולאמיתו של דבר הוסכם בינו לבין מנהל הסניף מר יצחק סוויד, כי החייב בהחזר החובות תיהיה חברה בשם "אבניאון", וכי הוא אישית יחשב רק "כתורם שם" לפתיחת החשבון ונטילת האשראי ולא תוטל עליו חבות  אישית להחזר האשראים.

אותה עת היה הנתבע חשב של החברה ובעל מניות מיעוט כמעט סמליות לצידו של בעל השליטה העיקרי מר דויד גוזלן.

הנתבע שימש כאיש הקשר בין החברה ובין סניף הבנק שם התנהל חשבונה, ויצויין כי בריקעו הנתבע הוא בנקאי מקצועי ומנוסה אשר ניהל בעבר סניפים של בנק הפועלים ובעת הרלוונטית שימש יועץ לעסקים שונים.

אין חולק שנסיבות פתיחת החשבון הספציפי היו על מנת לאפשר קבלת הלוואה שנועדה לרכישת מכונה לשימוש החברה הנ"ל ולצורך עסקיה, וזאת באשר קיים היה קושי להזרים את האשראי דרך חשבון החברה שכבר מיצתה את מסגרות האשראי המוקצות לה.

כדי לעקוף את הקושי באישור ההלוואה לחברה, נפתח החשבון על שם הנתבע, כאשר הוא טוען שהדבר נעשה ביוזמת מנהל הסניף ולבקשתו המשותפת שלו ושל מר גוזלן, ובפועל אכן הוזרמו לשם הכספים ששימשו לרכישת המכונה ופרט לפעולות הללו, של נטילת האשראים והחזרה חלקית של ההלוואות לא נעשו פעולות בחשבון, בוודאי לא לצרכיו ולשימושו של הנתבע אישית.

הבנק אינו כופר בכך שהחשבון הנדון שימש "צינור" להזרמת אשראי לחברת אבניאון שאלמלא כן לא יכלה לממן את רכישת המכונה, אלא שלטענת מנהל הסניף מדובר היה במהלך יזום על ידי הנתבע, אשר ידע, ואכן כך היה בפועל, שבזכות איתנותו הכלכלית האישית והמוניטין הטוב שלו עצמו, תאושר ההלוואה בעבורו, מקום שבו סורבה כאשר החברה עצמה ביקשה אותה.

לטענת הבנק בשום שלב לא סוכם שהמדובר בחוזה למראית עין בלבד, משמע, איש לא הבטיח לנתבע שבבוא יום פקודה לא ידרש לפרוע אישית את החובות, ולהיפך, ברור היה שכבעל החשבון וכנוטל ההלוואה על פי המסמוך הרלוונטי, הוא בעל דברו של הבנק לכל דבר ועניין.

3.       למעשה, כמעט לכל אורך הדרך, מקובלת עלי גרסתו של הנתבע והנסיבות תומכות בטענתו, שרובה ככולה אף מוסכמת על הבנק, אף כי בניסוח מעודן יותר, שכל תכליתו של החשבון ודרך פתיחתו נועדו לעקוף את המכשלות שבפני החברה, ולאפשר הזרמה עקיפה של כספים לקופתה, בלי אשר הנהלת הבנק תצטרך לאשר חריגה מהמסגרות המאושרות, ועל מנת שהכספים יועברו בצורה המצוייה בסמכותו של מנהל הסניף מר סוויד, אשר ראה בחברה ובנתבע אישית לקוחות רצויים וטובים, וכנראה היה עד שלב מסויים גם מיודד עם מר גוזלן.

ברור לי לאחר שמיעת עדותו של מר סוויד שאף הוא לא סבר בשום שלב שמדובר בחשבון אישי "רגיל", של לקוח מן המנין וכי הציפיה המשותפת לכל היתה שההלוואה והאשראים יוחזרו, כפי שחלקית אכן נעשה, מתוך כספי החברה, ולו הכל היה מתנהל כהלכה לא היו הצדדים רואים בנתבע מאומה מעבר לפתרון פרקטי וזמין לבעיית מיצוי מסגרות האשראי של החברה בחשבונה.

הפניה לנתבע לאכוף עליו את החזר החובות באה לאחר שהחברה נקלעה לקשיים ולא יכלה להזרים כספים נוספים לפרעונה, באמצעות חשבון הנתבע, והיחסים האישיים בין הנתבע למר גוזלן, אף הם הדרדרו.

עם זאת,  בכך אין עדיין לומר שהמדובר ב"איש קש" של ממש ובחוזה למראית עין בלבד, אשר על פי הוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 הוא בטל מעיקרו, והנטל להוכיח טענה זו הוא על כתפי הנתבע, וזאת בהנתן שהמסמכים הבנקאיים ערוכים על שמו, חתומים על ידו, ולכאורה ועל פניו אין בהם זכר להסכמה הסותרת את העולה מהם.

אני נוטה להאמין שהשיקול המכריע אצל מר סוויד לאישור ההלוואה לא היה דווקא האיתנות הכלכלית האישית של הנתבע ששימשה כערובה עבורו להחזר הכספים, אלא שכאמור זו הדרך שנמצאה לעקוף את מגבלות האשראי של החברה, אולם, האם ניתן לומר שמר סוויד במפורש ובמודע ויתר מראש על כל אפשרות להיפרע מהנתבע אישית, ויצר כלפיו מצג כזה ואף הבטחה מפורשת אשר כזו?

הנתבע, שאינו מצוייד לעניין זה בשום בדל ראייה או מסמך פרט לדבריו שלו, רחוק מלשכנעני בנקודה קריטית זו.

מדובר בבנקאי לשעבר, בקיא ומנוסה , ואין ספק שלו גרסתו נכונה היה דואג לעגן את ניתוקו מכל חבות אישית "אמיתית" בכתובים , ולו על דרך תרשומת לוואי או "פתק" כלשהו מטעם מנהל הסניף  שיהווה עבורו בטוחה לעת צרה במישור זה.

יודגש שגם בשלב מאוחר יותר, אחרי שיחסי הנתבע עם גוזלן עלו על שרטון וברור היה שהחברה לא תהיה זו שתוכל לפרוע את החוב , עדיין ביקש הנתבע למחזר את יתרת ההלוואה והפיגורים ולפרוש את תשלומם, ואפילו אז לא התעורר לזעוק חמס , לשלוח מכתב, או לטעון בדרך כלשהי שהחוב כלל אינו שלו, והסברו למחדל מאוחר זה, המעוגן במערכת יחסים לכאורה לא פורמלית בינו לבין מר סוויד הוא קלוש. (עמ' 16

מיום 8.5.03).