פסק-דין בתיק א 223908/02

מבוא

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 250,000 ש"ח. התביעה מבוססת על חוזה שכירות מיום 23.2.1994 לפיו השכירה הנתבעת 2, גת סנטר ניהול מבנים בע"מ ( להלן: "גת סנטר"), לתובע, שטח של 450 מ"ר בקומת המרתף של "קניון הכפר" בכפר יונה, לשם הפעלת פארק שעשועים. הנתבעת 4, מלתש חברה לבנין בע"מ ( להלן: "מלתש"), היא חברת הניהול שהחליפה את גת סנטר בניהול קניון הכפר. הנתבעת 1, מריו לזניק חברה לבניה בע"מ, היא בעלת הזכויות בקניון הכפר. לימים שינתה הנתבעת 1 את שמה לאספן בניה ופיתוח בע"מ, היא הנתבעת 3.

2.         התובע טוען כי לפי ס' 7 לחוזה השכירות מיום 23.2.1994 בינו לבין גת סנטר ( להלן: "חוזה השכירות"), התחייבה זו האחרונה להתקין במרתף מיזוג אויר וחיבור חשמל תלת פאזי. התחייבות זו לא קויימה מעולם, חרף דרישות חוזרות ונשנות מצידו, בכתב ובעל פה. בחודשי הקיץ החמים, שותקה כמעט כליל הפעילות בפארק השעשועים, מחמת החום הרב ששרר במקום. בחורף שנת 1994 אף הוצף המרתף בשל אי התקנת משאבות מים על ידי גת סנטר. מנהל הקניון, אבי ויצמן, התנצל בכתב בפני התובע במכתב מיום 10.5.1995 וביקש את סבלנותו. ביום 14.5.1995 אישרה הנתבעת 1 להתקין מערכת מיזוג במרתף אך בפועל העבודה לא בוצעה. ביום 31.12.1995 הודיעה גת סנטר במכתב בחתימתו של אבי ויצמן, לתובע, כי ביצוע התחייבותה התעכב עד כה בשל בעיות כספיות וכי לנוכח העלות הגבוהה הכרוכה בהתקנת המיזוג, ומצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 1, אין באפשרותה להתקין בזמן הקרוב את מערכת המיזוג.  על הודעה זו חזר אבי ויצמן במכתב נוסף מיום 10.1.1996. בעקבות כך שלח התובע ביום 17.1.1996 מכתב התראה לגת סנטר, והודיע כי יפנה את המרתף ביום 27.1.1996. ההתראה לא הועילה, והתובע אכן נאלץ לפנות את המרתף.

לטענתו של התובע, נגרמו לו הנזקים הבאים: דמי שכירות בסך 90,000 דולר ששילם לצד שלישי עבור שכירת ציוד ומתקני שעשועים; סך של 30,000 דולר בגין שיפוץ המרתף והכשרתו לייעודו; סך של 15,000 דולר בגין בניית תשתית לשולחנות סנוקר; סך של 10,000 דולר בגין הקמת מזנון ובר; סך של 10,000 דולר בגין רכישת מערכת שמע; סך של 25,000 דולר בגין בלאי ואובדן כללי של ציוד וריהוט; סך של 100,000 דולר בגין אובדן הכנסה משוער. לצרכי אגרה, הועמדה התביעה על סך של 250,000 ש"ח.

3.         הנתבעות טוענות כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, הואיל והיא הוגשה רק ביום 30.12.2002, ומכאן שעילת התביעה הקודמת ליום 30.12.1995 התיישנה. הנתבעות טוענות עוד כי יש לסלק על הסף את התביעה נגד הנתבעות 1, 3 ו-4 בהעדר כל עילה נגדן, הואיל והצדדים לחוזה השכירות היו התובע וגת סנטר לבדם.

לעיצומו של ענין, טוענות הנתבעות כי מדובר בתביעה כוזבת, המבוססת על מסמכים מפוברקים שהתובע רקח יחד עם אנשים נוספים. הן טוענות כי בין הצדדים התנהלו תביעות הדדיות בגדרו של ת.א. 35963/01 שנדון בפני כב' השופט יונה אטדגי. בגדרן של תביעות אלה חוייב התובע לשלם לגת סנטר דמי ניהול בגין חנויות ששכר ממנה בקניון הכפר, ונדחתה תביעתו הנגדית לחייב את גת סנטר בפיצויים בגין הפרת חוזי השכירות. יודגש כבר עתה כי תביעות אלה אינן עוסקות במרתף נשוא התביעה הנוכחית. הנתבעות טוענות כי אם היה ממש בטענותיו של התובע, חזקה עליו שהיה כולל אותן במסגרת התביעה שכנגד, דבר שלא עשה.

הנתבעות מכחישות לחלוטין את טענותיו העובדתיות של התובע וטוענות כי קודם להגשת התביעה מעולם לא שמעו על טענות כלשהן של התובע בקשר למרתף. הן טוענות כי התובע לא שילם כלל דמי ניהול, מה שמטיל בספק את תביעתו כולה. הן מכחישות את אמיתות המכתבים שנכתבו בידי מנהל הקניון וטוענות כי נחתמו בידי מי שאינו מוסמך לכך מטעמן. הנתבעות מכחישות את טענות התובע בענין נזקים שנגרמו לו.

דיון

4.         יש לסלק על הסף את התביעה נגד נתבעות 1 ו- 3, שאינן אלא אותה חברה, שרק שינתה את שמה. הנתבעת 1 לא היתה צד לחוזה השכירות העומד בבסיס התביעה, גם אם היא בעלת הזכויות בקניון, וממילא לא ניתן לתבוע אותה בגין הפרתו.

5.         אין מקום לסלק על הסף את התביעה נגד מלתש, שכן קיימת הודאת בעל דין שלה ושל גת סנטר, לפיה מלתש קיבלה על עצמה את מלוא ההתחייבויות והזכויות של גת סנטר על פי הסכמי הניהול של הקניון: ראה ס' 5 לכתב התביעה נספח א-1 לתצהירו של שני כרמון, וכן ס' 16(א) לתצהירו, בו הוא מודה כי מלתש באה בנעליה של גת סנטר.

6.         יש לדחות את טענת ההתיישנות של הנתבעות. אכן, התביעה הוגשה רק ביום 30.12.2002, בגין נזקים שהתרחשו למעלה משבע שנים קודם לכן, אלא, כפי שנראה להלן, שגת סנטר הודתה בכתב, בשתי הזדמנויות, בטענותיו של התובע. הודאה זו מוחקת את תקופת ההתיישנות שקדמה למועד משלוח המכתבים, לפי ס' 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958, הקובע:

            " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות."

            ההודאה הראשונה בזכותו של התובע נמצאת במכתב מיום 31.12.1995, נספח י"א לתצהירו. זהו מכתב שנכתב על ידי אבי ויצמן, מנהל הקניון מטעמה של גת סנטר, ובו הוא מודה כי גת סנטר התחייבה להתקין מערכת מיזוג, אך עקב בעיות כספיות לא קיימה את התחייבותה, וגם אין בכוונתה לקיימה, בשל מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 1. המכתב נכתב על גבי דף חלק, שאיננו נייר המכתבים הרשמי של גת סנטר, אך הוא נושא את חותמתה של גת סנטר. יתר על כן, אבי ויצמן, שהעיד מטעמו של התובע, אישר כי כתב את המכתב, הגם שהוא לא נכתב על גבי נייר מכתבים של גת סנטר (ע' 33 לפרוטוקול).

            יש לדחות בשתי ידיים את הנסיון הפסול של הנתבעות לקעקע את עדותו של ויצמן על יסוד דברים שאמר לגביו מריו לזניק, בעדותו בתיק אחר. מריו לזניק לא התייצב לחקירה על תצהירו בתיק הנוכחי, ולכן תצהירו נמחק. אין איפוא כל אפשרות להסתמך על עדותו שנמסרה בתיק אחר, והנסיון לעשות כן בשלב הסיכומים הוא פסול ואסור בתכלית.

            הואיל ומכתב ההודאה בזכות נכתב ביום 31.12.1995, הרי שנמחקה תקופת ההתיישנות שקדמה לו, ויש למנות את מרוץ ההתיישנות ממועד זה ואילך. על כן, התביעה שהוגשה ביום 30.12.2002, הוגשה ביום האחרון בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

            זאת ועוד, אבי ויצמן חתם על מכתב נוסף ובו הודה בזכותו של התובע. זהו מכתב מיום 10.1.1996, שנכתב אמנם בכתב יד ולא הודפס, אך מאידך, הוא נכתב על גבי נייר מכתבים של הנתבעת 1 (נספח ו' לתצהירו של ויצמן). במכתב זה מאשר ויצמן כי שלח לתובע את מכתבו מיום 31.12.1995 אך הוא מוסיף ומציין כי אין ביכולתו לשנות את רוע הגזירה ואת ההחלטה שלא להתקין מיזוג אויר במרתף. אכן, בשולי המכתב הוא כותב כי סיים את עבודתו כמנהל הקניון, אך הוא מוסיף ומציין כי התבקש על ידי החברה לעזור במספר תחומים. ויצמן העיד כי כתב את המכתב לבקשת אחד ממנהליה של החברה (ע' 32 לפרוטוקול, שורות 28- 30). עדותו מקובלת עליי והיא נתמכת בעובדה שהמכתב נכתב על גבי נייר מכתבים של הנתבעת 1. ויצמן גם העיד כי למרות שסיים את תפקידו כמנהל הקניון בסוף חודש דצמבר 1995, הוא התבקש על ידי המנכ"ל טרבלסי להושיט סיוע ולעזור בניהול הקניון גם לאחר מכן (ע' 31 לפרוטוקול) וכי בפועל שימש כמנכ"ל הקניון עד חודש פברואר 1996 (ע' 29 לפרוטוקול). מכאן שגם מכתב זה, מיום 10.1.1996, מוחק את תקופת ההתיישנות שקדמה לו.

7.         מטעם הנתבעות העיד שני כרמון, מנהל הנכסים של מלתש ומנהל הקניון בהווה. כרמון הודה כי התחיל לעבוד בניהול הקניון רק בחודש דצמבר 1999, ואילו אצל מלתש הוא עובד רק החל מיום 7.7.1997 (ע' 48 לפרוטוקול). מכאן שאין לו כל ידיעה אישית בדבר הארועים נשוא התביעה. יתר על כן, כרמון הוא עובד של מלתש, ולא עובד של גת סנטר, כך שממילא לא יכולה להיות לו כל ידיעה אישית משל עצמו באשר להתחייבויות שקיבלה על עצמה גת סנטר. גת סנטר נמנעה מהעדתם של עדים שפעלו בשמה ומטעמה במועדים הרלבנטיים לתביעה, והמנעות זו פועלת לחובתה, מכוחו של הכלל הראייתי לפיו חזקה על בעל דין שלא יימנע מהעדת עדים שעדותם אמורה לסייע לביסוס גרסתו, ואם נמנע מהעדת עדים אלה, מן הסתם עשה כן ביודעו כי העדות דווקא תזיק לו. ברוח זו נפסק כי:

" ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391)."  (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק   פ"ד נו(1), 539 ,עמ' 551-552).

וכן: