פסק-דין בתיק א 223224/02

מבוא

1.         חב' ש. פרקש, מאזני גשר בע"מ (להלן: "חב' ש' פרקש"), הינה הבעלים של מקרקעין, עליהם המושכר המשמש כמוסך בשם "מוסך אמיר", שברח' דרך שלמה 38, ת"א, גוש 7052 חלקה 15 (להלן: "המוסך או המושכר"). המוסך הושכר בשכירות הכפופה להוראת חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1982 (להלן:"החוק"), לתובעת מס' 2, אז בשמה הקודם, לאה פישרמן, ולנתבע, בחלקים שווים, וזאת בהתאם לחוזה השכירות מתאריך 15.9.69 (נספח ב' לתצהיר התובעת - ת/2, להלן:"חוזה השכירות"). עסק המוסך נוהל בפועל על ידי הנתבע והתובע 1 (להלן: "התובע"), בשותפות, כשחלוקת ההכנסות מהמוסך בין השנים הינה בחלקים שווים. בשנת 1998, החלו סכסוכים בין השניים, כשלכך תורמת אף מחלתו של התובע, שאילצה אותו להקטין את חלקו בניהול העסק. בשלב זה החל משא ומתן בין התובעים לנתבע לפירוק השותפות ביניהם, כשהשניים אף מודעים לזכויותיו של "בעל הבית" על פי החוק, חב' ש. פרקש, אשר מנהלה, העד פרקש חיים, נוהג להגיע מדי פעם למוסך ולשוחח עימם.

2.         בתאריך 30.12.98 נפגשו התובעים והנתבע במשרדו של הנתבע שכנגד (להלן: "עו"ד שטנגר"), אשר ניסח הסכם לפירוק השותפות (להלן:"החוזה") והצדדים חתמו על המסמך, כשלבקשת הנתבע נרשם מועדו כתאריך ה- 1.1.99. (החוזה - נספח ז/ 1 לת/2). באותו מעמד נחתם על ידם מסמך נוסף, משלים (נספח ז' (2) לת/2, להלן- התוספת לחוזה), בו מקבל הנתבע על עצמו לשלם כל סכום דמי מפתח אשר הנתבעים ידרשו לשלמו לבעל הבית של המושכר, המוסך. על פי החוזה, מעבירים התובעים לנתבע את כל זכיותיהם במושכר ובמוסך, בתמורה לסכום השווה ל- 100,000 דולר.

3.         כוונת בעלי הדין לפרק את השותפות ביניהם היתה ידועה לעד חיים פרקש ואף נודע לו זמן מה לאחר חתימת החוזה על כריתתו, והעתק החוזה הגיע לידיו. עובר לחתימת החוזה, לא נוהל עימו כל משא ומתן  לענין זכויותיו כבעל בית. כידוע הודיע הנתבע לתובע ולעו"ד שטנגר כי הוא לוקח על עצמו את נושא ההסדר עם בעל הבית, ובמיוחד שעל פי התוספת לחוזה, תשלום דמי המפתח המגיעים, אם מגיעים, לבעל הבית, הינה באחריותו, כחלק מעיסקת פירוק השותפות. המשא ומתן עם בעל הבית לא עלה יפה, לאור טענת הנתבע, בהסתמך על חוות דעת משפטית שקיבל, כי  בנסיבות הענין, פטור הנתבע לשלם דבר לבעל הבית, ומכל מקום, הסכום שהנתבע היה  מוכן לשלם לו נמוך משמעותית מחלקו של בעל הבית בשווי דמי המפתח הראויים למחצית מהזכויות במושכר.

4.         במצב זה, נשלח מכתב התראה מבא כוח חב' פרקש לנתבע בדרישה לפינוי המושכר, ובא כוחו דאז של הנתבע, עו"ד ע' חרל"פ, מיהר והגיש (בתאריך 28.2.99) בבית הדין לשכירות בת"א -יפו (תיק שכירות 126/99), בקשה להורות ולהצהיר על היותו של הנתבע הדייר המוגן היחיד במושכר, תוך שהוא פטור מתשלום כל דמי מפתח. ב"כ חב' ש' פרקש הגיש כתב הגנה במועד ואף הגיש, וזאת בתאריך 19.4.99, תביעת פינוי כנגד הנתבע מהמושכר, בעילה של הפרת תנאי חוזה השכירות. הדיון בתביעה ובבקשה - אוחד. בתאריך 30.11.00 ניתן פסק דינו של כב' הש' א' גולדין, אשר קיבל את התביעה, קבע כי קמה לבעל הבית עילת פינוי, אך העניק לנתבע סעד מן הצדק, כתחליף לצו פינוי, בסכום של 40,000 ש"ח, בצירוף לחיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד. ב"כ חב' ש' פרקש ערער על פסק הדין (ע.א. (ת"א) 1036/01), כשהפלוגתא העיקרית בערעור היתה בגובה הסעד מן הצדק. הערעור התקבל ובפסק הדין (מתאריך 15.4.02) נקבע כי הסכום הסעד מן הצדק יהיה הסכום השווה ל- 36,000 דולר, בצירוף לחיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור, בסכום של 20,000 ש"ח + מע"מ.

ב"כ הנתבע הגיש אף בקשת רשות ערעור לבהמ"ש העליון, אך בהמלצת בית המשפט העליון, חזר בו מערעורו, תוך חיובו בהוצאות.

הנתבע שילם את הסכום הסעד מן הצדק וכן עמד בתשלום הוצאות משפט כבדות, כולל תשלומי שכר טרחת עורך דינו, כמפורט בתצהירו נ/6.

התביעות ההדדיות

5.         התובעים טוענים בתביעתם להפרת החוזה על ידי הנתבע, באי כיבוד התחייבותיו כאמור בסע' 7 ו- 10 לחוזה, לשאת בכל התחייבות עסק המוסך גם כלפי התובע, בכל הקשור והנובע מהתקופה שעובר לפירוק השותפות, כולל אי העברת החזרי מס הכנסה אישים של התובע אשר הופקדו בקופת השותפות. התביעה אף כוללת סעד לפיצוי בגין עגמת נפש. תביעת הנתבע כנגד התובעים, התביעה שכנגד,  הינה בטענה להפרת החוזה דווקא על ידי התובעים, בכך שעל אף האמור החוזה, לא העבירו התובעים לנתבע את חלקם בעסק המוסך, אלא שהנתבע נאלץ לשלם בגין חלקם של התובעים בשותפות, לבעל הבית, את הסכומים שנפסקו לחובתו בהליכים המשפטיים שנהולו בינו ובין חב' ש' פרקש, דהיינו, הסעד מן הצדק והוצאות המשפט כמפורט לעיל.

            לתביעה זו צורף אף עו"ד שטנגר, כנתבע נוסף, כשעילת התביעה נגדו הינה רשלנותו המקצועית בניסוח החוזה, באי שמירת זכויותיו של הנתבע בחשיפתו לתביעת הפינוי וזאת בגין עצם כריתת החוזה. הפיצוי הנתבע משני תובעים יחדיו הינו השבת חלק מסכום הסעד מן הצדק, החזר כל ההוצאות המשפטיות בהן עמד הנתבע וכן ראשי נזק נוספים, תמוהים, ובניהם בגין הנזק שנגרם לנתבע שנותר דייר במושכר שקיבל כבר פעם אחת סעד מן הצדק כך שאפסו או קטנו סיכוייו מלקבל שוב סעד כזה.

            להלן התיחסותי, על פי הענין, לטענות כל בעלי הדין.

תביעת הנתבע כנגד התובעים (בתביעת שכנגד)

6.         כאמור, טוען הנתבע כי התובעים לא מסרו לידיו את הנכס העיקרי אותו התחייבו למסור לו כאמור בחוזה, דהיינו - זכות הדיירות המוגנת במושכר. על פי הטענה, היה הציוד במושכר, המוסך, ישן ובלוי, ומתוך הסכום הכולל של 100,000 דולר, התמורה ששילם הנתבע לתובעים על פי חוזה פירוק השותפות, מחציתו, 50,000 דולר, שולמו בגין העברת מחציתם של התובעים בזכויות הדיירות במושכר. הנתבע דורש את השבת סכום זה, כאשר, לדברי בא-כוחו, הפיכתו של הנתבע לדייר היחיד במושכר לא נבעה מהוראות החוזה, דהיינו - הסכמת התובעים להעביר לנתבע את חלקם במושכר, אלא מכח תשלום הסעד מן הצדק, כפי שקבעו הערכאות המשפטיות שבפניהם ביררו הנתבע  וחב' פרקש את המחלוקות שביניהם.

            בטענה זו אין כל ממש. התובעים לא הפרו את הוראות החוזה. התובעים מילאו את חלקם בחוזה. התובע פרש מעסק המוסך והותיר את החזקה במושכר בידי הנתבע לבדו. זו היתה התחיבותם של הנתבעים  ובגין התחיבות זו קיבלו את התמורה המוסכמת מידי הנתבע. הצדדים לחוזה היו מודעים לזכויותיו של בעל הבית על פי החוק ולכן חתמו על התוספת לחוזה, לפיה מקבל הנתבע על עצמו את תשלום דמי המפתח שיגיעו לחב' ש' פרקש , תוך שחרור התובעים מכל מחויבות לתשלומים שכאלה. למעשה, התמורה שקיבלו התובעים על פי החוזה הינה, בנוסף לתמורה המוסכמת, גם חלקו של בעל הבית בתמורה בגין העברת זכות השכירות, בה על פי דין נושא הנתבע ולא התובעים. התובע קיבל את חלקה של התובעת בזכות הדיירות במושכר, במסגרת החוזה פירוק השותפות. תשלום הסעד מן הצדק אינו אלא הפיצוי ששולם הנתבע, הדייר הנותר במושכר, בגין הפרתו את תנאי חוזה השכירות, האוסרים את העברת זכויות הדיירות ללא הסכמת בעל הבית. כפי שעוד יאמר בהמשך, הרי בניגוד להבנה בין הצדדים לחוזה, על התוספת לו, כי הנתבע ישלם לבעל הבית את המגיע לו לאחר ניהול משא ומתן עימו, היה זה הנתבע שבחר לנסות להוותר בעל מלא הזכויות במושכר מבלי לשלם דבר לבעל הבית, שמצידו היה מוכן להמנע מתביעת הפינוי בכפוף לתשלום מלוא חלקו של בעל הבית בשווי דמי המפתח למחצית מזכיות הדיירות במושכר.

            בניגוד לדברי ב"כ הנתבע בסיכומיו, התמורה שקיבלו התובעים לא היתה בעבור קבלת הזכויות במושכר - "ללא תסבוכת משפטית", אלא אך ורק בעבור מסירת חלקם של התובעים בחזקה במושכר לידי הנתבע, תוך שהנתבע הוא שלוקח על עצמו לסלק, בכל דרך שיחפוץ, את המגיע לבעל הבית בגין עסקת פירוק השותפות. "התסבוכת המשפטית" נובעת ממחדלי הנתבע בלבד.

            על כן, התביעה שכנגד הנתבעים שכנגד, הם התובעים - נדחית.

תביעת התובע

7. התובע דורש כי הנתבע ישא בתשלומים בהם עמד התובע בעבור חלקו בחובות השותפות לתקופה שעובר לפירוק - בגין מס הכנסה, ביטוח לאומי וקרן השתלמות. כמו"כ דורש התובע השבת החזרי מס המגיעים לו שהועברו לחשבון הבנק של השותפות.

א.      בהתאם לאמור בס' 7 לחוזה, כלל חובות המוסך, לספקים, לבנקים ולצדדים שלישים אחרים, יחולו על הקונה, הנתבע. על פי הנוהג בין השותפים, כל ההוצאות והחיובים אותם נדרשו השניים לשאת שולמו מתוך חשבון הבנק של השותפות לשם אף הוזרמו כל הכנסות העסק. גם תשלומי מס ההכנסה והביטוח הלאומי, שולמו מחשבון הבנק. הנתבע אינו כופר במצב עובדתי זה (עמ' 5 לפרוטוקול הראשון). הכנסותיהם של התובע והנתבע הינם מחצית מהכנסות העסק המשותף ושיעור המס החל על כל אחד מהם אמור להיות זהה בבסיסו, ובכפוף לשינויים בפרטים והתנאים האישיים, הרלוונטיים לחישוב המס. השניים היו מושכים לעצמם מהכנסות העסק, שווה בשווה. מכאן שתשלום מס ההכנסה והביטוח הלאומי, עבור התקופה שעובר ליום 1.1.99, אמור היה להשתלם מחשבון הבנק של השותפות. החוב של כל אחד למס ההכנסה ולביטוח הלאומי הינו חוב אישי, אך מדובר בתקופה בה התנהל המוסך כשותפות, וההכנסות שבגינן שולם המס והחיוב לביטוח הלאומי, היו משותפות. במצב זה, התובע זכאי כי חוב מס ההכנסה והביטוח הלאומי לשנים שקדמו לשנת המס 1999, ישולמו מתוך הכנסות העסק, דהיינו, מחשבון הבנק של המוסך, שנותר בשליטת הנתבע, כשחיובים אלו הינם חלק מהחובות בשותפות ל"צדדים שלשיים", כאמור בסע' 7 לחוזה. הרי ברור כי באם לא היתה השותפות מתפרקת, היו חיובים אלו נרשמים בספרי החשבונות של השותפות, לשנה המתאימה, שנת 1998, ומשולמים מתוך הכנסות העסק לאותה שנה. במילים אחרות, ענייננו בחלק מהכנסות העסק, שהשותפים מחוייבים על פי חוק להעבירם לשלטונות המס והביטוח הלאומי. על כן, כאשר נאלץ התובע לשלם מכיסו את הסכום של 16,692 ש"ח בגין חוב למס הכנסה, לשנות המס שקדמו לשנת המס 1999, וכן סכום של 1870 ש"ח, חוב לביטוח לאומי לשנים 1997-1998, על הנתבע להשיב לו סכומים אלו, בצירוף ריבית כחוק, החל מיום התשלום. התשלום למס הכנסה היה ב- 25.4.02. הסכום ששולם היה גבוה יותר, בגין הצמדה, וענייננו בהפרת חובתו של התובע להקטנת הנזק, בתשלום מידי של החוב הנדרש ממנו. לענין החיוב בביטוח לאומי, יחושב החוב, כאמור לעיל, מתאריך התשלום ה- 20.8.03, כשלענין תוספת הצמדה או קנסות, הדברים שנאמרו לעיל לענין מס ההכנסה נכונים אף כאן.