פסק-דין בתיק א 22267/04

מבוא :

1.         בפניי תביעה כספית, לפיה מבקשים התובעים לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 353,830 שח.

2.         בקצירת האומר טענו התובעים כי הנתבעת הציגה בפניהם  מצג, לפיו בכוונתה לפתח תחנת דלק שבבעלותה בגבעת עדה (להלן: " תחנת הדלק") ולהוסיף לשירותי התדלוק הניתנים במקום תחנת סיכה, חשמליה, פנצ'רייה וחנות נוחות. בהסתמך על המצג הנטען רכשו התובעים במשותף פנצ'רייה אשר פעלה בתחנת הדלק ממפעיליה הקודמים. כעבור שלוש שנים מרכישת הפנצ'רייה פינתה הנתבעת את התובעים ממנה מבלי לפתח את מתחם תחנת הדלק. התובעים העתיקו את העסק למקום פחות אטרקטיבי וכתוצאה מכך נגרם להם נזק כספי. מכאן התביעה.

עובדות מוסכמות :

3.         הנתבעת עוסקת בשיווק והפצת מוצרי דלק ושמנים ובבעלותה מספר תחנות דלק, ובין היתר תחנת הדלק נשוא התביעה.

4.         בשנת 1988, או בסמוך לכך, התקשרה הנתבעת עם שניים, ה''ה יורם דוידוביץ, המכונים בפי הצדדים ויתר מכריהם, וגם בפסק דין זה, ''יורם הקטן'' ו ''יורם הגדול'', בהסכם להשכרת פנצ'ריה אשר פעלה במתחם תחנת הדלק (להלן: ''הפנצ'ריה''). ההסכם הנ''ל חודש מדי פעם עד אשר יורם הגדול פרש בשנת 2000 מהעסק ובמקומו נכנס מר מולי וקסמן (להלן: ''מולי וקסמן'').   

5.         ביום 31.12.01 נערך ונחתם בין יורם הקטן ומולי וקסמן, מצד אחד, לבין תובע מס' 1, מצד שני, הסכם, לפיו רכש האחרון את הפנצ'רייה (להלן: " הסכם הקנייה"). כעולה מצילום הסכם הקנייה (מקור ההסכם לא הוגש לבית המשפט, ועל כך בהמשך), תובע מס' 1 התחייב לשלם תמורת הפנצ'רייה סך של 140,000 ש''ח.

6.         ביום 14.1.2002, סמוך לאחר חתימת הסכם הקנייה, נערך ונחתם בין תובע מס' 1 לבין הנתבעת הסכם שכירות, לפיו שכר הראשון את הפנצ'רייה למשך שנה אחת, וזאת מיום 1.1.2002 ועד ליום 31.12.2002 (להלן: " הסכם השכירות הראשון").

ביום 22.12.2002 נערך ונחתם בין אותם צדדים הסכם שכירות נוסף, שני במספר, לפיו שכר תובע מס' 1 מהנתבעת את הפנצ'רייה למשך שנה נוספת, וזאת מיום 1.1.2003 ועד ליום 31.12.2003 (להלן: " הסכם השכירות השני").

ביום 1.1.2004 נערך ונחתם בין תובע מס' 2 לבין הנתבעת הסכם, לפיו שכר הראשון את הפנצ'רייה למשך שנה אחת, וזאת מיום 1.1.2004 ועד ליום 31.12.2004 (להלן: " הסכם השכירות השלישי").

ויודגש, תובע מס' 2 אינו חתום על הסכמי השכירות הראשון והשני (או על הסכם הקנייה) ותובע מס' 1 אינו חתום על הסכם השכירות השלישי.

7.         ביום 14.10.2004 פנתה הנתבעת לתובע מס' 2 בדרישה לפנות את הפנצ'רייה עד לתום תקופת השכירות, 31.12.2004 ובעקבות זאת פנו שני התובעים לבית המשפט בבקשה למתן צו זמני, לפיו תימנע הנתבעת מפינוי הפנצ'רייה (בש"א 22752/04). בדיון אשר התקיים בבקשה, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה, הפנצ'רייה תפונה  עד ליום 1.3.2005.

8.         בין התובעים לא נערך הסכם שותפות בכתב.

טענות התובעים בתמצית :

9.         לנתבעת היו תוכניות לפיתוח מתחם תחנת הדלק והוספת חשמליה, תחנת סיכה וחנות נוחות והפעלת המקום למשך 24 שעות ביממה. תוכניות אלה הוצגו על ידי מנכ"ל הנתבעת, מר דני בן נר (להלן: " מנכ"ל הנתבעת") ליורם הגדול וליורם הקטן בתקופה בה הם הפעילו את הפנצ'רייה. כמו כן, כאשר התובעים התעניינו בהפעלת הפנצ'ריה, תוכניות הפיתוח של תחנת הדלק הוצגו בפני תובע מס' 1 הן על ידי יורם הקטן, הן על ידי מנכ"ל הנתבעת והן על ידי מר חיים קליאוט, חבר דירקטוריון בנתבעת (להלן: " מר חיים קליאוט").

10.        בהסתמך על המצג כאמור לעיל, התקשרו שני התובעים יחד בהסכם רכישת הפנצ'רייה מבעליה הקודמים - יורם הקטן ומולי וקסמן - ובמקביל הם התקשרו בהסכמי השכירות הראשון, השני והשלישי עם הנתבעת.

אמנם נכון, שני התובעים אינם חתומים במשותף על הסכם הקנייה ועל הסכמי השכירות הראשון, השני והשלישי, אולם, אין להסיק מכך על העדר שותפות ביניהם בפנצ'ריה והדבר נעשה בשל שיקולי תובע מס' 2. מכל מקום הנתבעת ידעה על השותפות בין התובעים ולא היתה לה כל טענה או הסתייגות.

11.        התמורה אשר שילמו התובעים עבור הפנצ'רייה, 140,000 שח בתוספת מע"מ, ובסה"כ 163,800ש''ח, מומנה באמצעות נטילת הלוואה מבנק הפועלים - סניף גבעת עדה (להלן: ''ההלוואה''). ההלוואה הועמדה על שם תובע מס' 1 בלבד מאחר ולתובע מס' 2 לא היה חשבון באותו בנק, אף כי הוא חתם כערב להלוואה. תמורת הפנצ'ריה נקבעה בהתחשב במצג הנתבעת בדבר פיתוח תחנת הדלק, שאם לא כן, התובעים לא היו מתקשרים בהסכם לרכישתה, בוודאי לא בסכום אשר שולם בפועל עבורה.

12.        על אף כי בהסכמי השכירות הראשון, השני והשלישי נקבעה תקופת שכירות קצובה, התובעים  סמכו על ניסיון העבר של מפעילי הפנצ'רייה הקודמים וכן על ניסיונם הם בהסכמי השכירות הראשון והשני, לפיו, הנתבעת נהגה להאריך תוקף הסכמי השכירות ללא כל קושי או הסתייגות. לעניין זה התובעים מפנים להוראות הסכמי השכירות הראשון והשני המקנים להם, לטענתם, אופציה להארכת תוקפם למשך שנה נוספת, ואשר הושמטה, על דעת הנתבעת ומבלי להפנות שימת ליבם של התובעים לדבר, מהסכם השכירות השלישי ובכך פעלה הנתבעת בהעדר תום לב.