פסק-דין בתיק א 2215/03

פתח דבר

1.         בפני תביעה כספית על סך 5,000,000ש"ח שהגיש התובע, מר חיים מאור (להלן: " התובע") נגד הנתבעת 1, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: " עמידר" או- " החברה"); הנתבע 2, משרד הבינוי והשיכון (להלן: " משרד השיכון"); והנתבעים 3-5, עורכי הדין מטעם עמידר מיכאל גנס, רחלה גנס ועמיר פיס (להלן: " עורכי הדין"; חמשת הנתבעים יחדיו יכונו להלן: " הנתבעים") - בגין נזקי גוף, רכוש ועוגמת נפש שנגרמו לתובע, כך לטענתו, כתוצאה מפגיעתם של הנתבעים בזכויותיו בדירה שאותה הוא שוכר מעמידר.

רקע עובדתי

2.         אין מחלוקת בין הצדדים בדבר עיקר העובדות שבבסיסה של התובענה דנן, כפי שאלה צוינו גם בפסק דין שניתן בהליך משפטי קודם שהתנהל בין התובע לעמידר - אשר יידון בהרחבה בהמשך (ת.א. 16838/95):

            התובע סובל מבעיות רפואיות רבות - שבגינן הוכר על ידי משרד הביטחון כבעל נכות צמיתה בשיעור 31%, ועל ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל נכות צמיתה בשיעור 100%. משכך, יכולתו של התובע להתפרנס היא מוגבלת, ולטענתו הוא מתקיים מקצבאות הביטוח הלאומי ותגמולי אגף השיקום במשרד הביטחון בלבד.

            בשנת 1981 החליטה הוועדה העליונה של משרד השיכון לרכוש עבור התובע דירת שני חדרים ברחוב המאספים 20 בתל אביב ששמו שונה כעבור זמן לרחוב לסקוב (להלן: " הדירה"), ולמסור אותה באמצעות עמידר לחזקתו בתנאי שכירות בלתי מוגנת. הסכם לשכירות הדירה נחתם בין התובע לבין עמידר, ומאז ועד היום הוא מתגורר בה בגפו.

3.         לימים התובע לא עמד בתשלומי שכר הדירה, ואף סירב לשלם את מיסי ועד הבית.

בשנת 1986 הגישה עמידר תביעה נגד התובע לתשלום דמי השכירות בגין השימוש בדירה (ת.א. 4824/86) - וביום 20/8/87 ניתן נגדו פסק דין (להלן: " פסק הדין הראשון") שהוגש על ידי עמידר לביצוע בהוצאה לפועל. התובע חויב בצו מאת ראש ההוצאה לפועל לשלם את חובו הפסוק לעמידר בתשלומים חודשיים בשיעור 50ש"ח, ובשנת 1992 אף הוצא נגדו צו לעיקול מיטלטלין בדירה (להלן: " העיקול").

            דא עקא, שגם בשלב זה הוסיף התובע שלא לשלם את דמי השכירות לעמידר, ועל כן היא הגישה נגדו תביעה נוספת - לתשלום דמי שכירות עבור התקופה שהחל ממועד פסק הדין הראשון, ואף עתרה לפינויו מן הדירה עקב הפרתו את הסכם השכירות עמה. התובע, מצידו, הגיש תביעה כספית שכנגד, על סך 500,000ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתקלות בדירה שלא תוקנו על ידי עמידר (ת.א. 16838/95).

ביום 28/12/97 קיבל בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ר' רונן) את תביעת עמידר, וקבע כי על התובע לשלם את דמי השכירות בגין התקופה הנתבעת וכן לפנות את הדירה; התביעה שכנגד שהגיש התובע, נדחתה [להלן: " פסק הדין השני"; ראו: תק-של 97 (4) 480 (1997)]. ערעור שהגיש ההתובע על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 25/6/00 (ע"א 265/98), וביום 4/7/01 נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון [רע"א 5437/00, ראו: תק-על 2001(2) 539 (2001)]. משכך, מדובר בפסק דין חלוט.

4.         ואולם, חרף צו הפינוי מן הדירה שניתן נגד התובע על ידי בית המשפט, הסכים מנהל אגף הגבייה דאז בעמידר, מר יעקב ברוש, (להלן: " ברוש"), לדון עם התובע ועם עו"ד מרדכי שנבל - מכר שסייע לתובע במגעיו עם עמידר אך לא שימש כבא כוחו (להלן: " עו"ד שנבל") - באפשרות להמשך השכירות בדירה. ואמנם, לאחר דין ודברים, ברוש הודיע לתובע כי עמידר תהא מוכנה להקפיא את חובו בגין תשלום שכר דירה, ואף לערוך שיפוצים בדירה בהתאם לסל השיפוצים במשרד השיכון - אך זאת בתנאי שהתובע יסדיר את חובותיו לחברה בגין מיסי ועד הבית שבהם היא נאלצה לשאת עבורו במרוצת השנים (ראו מכתבו של ברוש מיום 22/1/01, צורף לתצהירי התובע).

            אלא שהתובע מיאן לשלם את מיסי ועד הבית כנדרש על ידי עמידר, ומשכל ניסיונותיה של החברה להגיע עם התובע להסכמה בנוגע להסדרת חובותיו עלו בתוהו, בחודש מאי 2002 הורה מנהל מרחב איילון בעמידר, מר אילן סהר (להלן: " סהר"), לעורכי הדין לפעול במסגרת הליכי הוצאה לפועל למימוש זכותה של עמידר לפנות את התובע מן הדירה (תיק הוצל"פ 1-90-51500-01).

            התובע, מצידו, הגיש ביום 31/10/03 את התובענה דנן לבית המשפט, ובמסגרתה עתר אף לקבלת צו מניעה זמני שיאסור על פינויו מן הדירה - ובהיעדר תגובה מאת הצד שכנגד, צו כאמור ניתן על ידי בית המשפט ביום 14/3/04  (כבוד השופט י' זפט, בש"א 20029/03).

טענות הצדדים

5.         לתובע ביקורת נוקבת ואישית על התנהלותם של עורכי הדין ופקידים בכירים בעמידר ובמשרד השיכון, אותה הוא משמיע בלשון משתלחת וחריפה, באופן מסורבל, בעודו שב וחוזר על טרוניותיו. כך בכתבי הטענות, בתצהירים, בדיונים ובבקשות והודעות שונות שהוגשו על ידו חדשות לבקרים לתיק בית המשפט, ותוך צירופם של עשרות מסמכים כגון כתבות מן העיתונות, אישורים רפואיים, תרשומות של שיחות שונות וכיוצב' - אשר על פניו כלל אינם רלוונטיים לדיון נושא התובענה דנן.

            לגופו של עניין, לטענתו של התובע הוא אינו חייב כלל בתשלום שכר דירה ומיסי ועד בית בגין מגוריו בדירה - משום שזה מכבר הוענק לו פטור מתשלומים אלה על ידי עמידר; ומשלא חל כל שינוי במצבו הסוציאלי והכלכלי הרי שפטור זה עודנו בתוקף. התובע מוסיף וטוען כי עובדים בכירים בעמידר, וביניהם ברוש וסהר, התחייבו בפניו בכתב ובעל פה, בהזדמנויות שונות, כי החברה לא תעמוד על זכותה לפנותו מן הדירה - ואף על פי כן עורכי הדין פועלים לפינויו, תוך שהם פוגעים בזכויותיו הדיוניות ומסתירים ממנו הן את העובדה שפנו פעם נוספת לרשויות ההוצאה לפועל והן את ההחלטות שהתקבלו בעניינו במסגרת הליכים אלה.

עוד מלין התובע על כך שבמהלך העיקול שבוצע בדירתו בשנת 1992 בעקבות פסק הדין הראשון שניתן נגדו, דירתו נפרצה על ידי רשויות ההוצאה לפועל ונגרם נזק רב לחלונות, לדלתות ולרהיטים שהיו בה - והוא נאלץ לשאת בעלויות תיקונם. לגרסתו, גב' תמר מיארה, מנהלת מרחב איילון דאז בעמידר (להלן: " מיארה"), התחייבה בפניו ובפני עו"ד שנבל כי החברה תפצה את התובע בגין הנזקים הנטענים שנגרמו לדירתו - ולמרות שהתחייבות זו מעוגנת במסמך מיום 1/8/93 בחתימתה של מיארה, עמידר לא היטיבה את נזקיו. עוד לגרסתו של התובע, במרוצת השנים שבהן הוא מתגורר בדירה נגרמו לה נזקים נוספים עקב תקלות במערכת הצנרת והביוב - עד שבסופו של דבר הפכה הדירה לבלתי ראויה למגורים ולסכנה ממשית לבריאותו. ואולם אף על פי כן, ולמרות שעל עמידר מוטלת האחריות לאחזקת הדירה - היא אינה שועה לבקשותיו לערוך בה תיקונים ושיפוצים.

            סיכומו של דבר, התובע טוען כי כתוצאה מן המצב המחפיר של דירתו נבצר ממנו לארח את בני משפתו ואת חבריו בביתו, כבודו נפגע, בריאותו הפיזית והנפשית הולכת ומתדרדרת, ובנוסף עליו לשאת גם בהוצאות כספיות רבות לצורך אחזקת הדירה.

6.         הנתבעים מצידם טוענים כי כתב התביעה אינו מגלה כל עילת תביעה נגד עורכי הדין - אשר פעלו בעניינו של התובע במסגרת עבודתם אצל עמידר ועל פי הנחיותיה.

יתרה מזאת, לעמדתם של הנתבעים יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ומעשה בית-דין - משום שתקופת ההתיישנות בנוגע לאירועים המתוארים על ידי התובע בכתב התביעה חלפה זה מכבר, וממילא טענותיו ביחס לאירועים אלה נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין השני.

השתלשלות האירועים בתובענה

7.         במסגרת ההליכים המקדמיים בתובענה הורה בית המשפט לצדדים בהחלטה מיום 16/11/04 (כבוד הרשם ש' ברוך), כי יקדימו ויגישו תצהירי עדות ראשית של העדים שבכוונתם להעיד - התובע בתוך 90 ימים ממועד ההחלטה והנתבעים בתוך 90 ימים נוספים.