פסק-דין בתיק א 2207/03

בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק" או "התובע") הגיש תובענה בסדר דין מקוצר, לבית משפט השלום, כנגד הנתבע, מר אלעזר דוד, בה עתר לחיוב האחרון בתשלום הסך של 1,519,877 ש"ח. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן וזאת נדונה והוכרעה, תוך שלנתבע ניתנה בהסכמה רשות להתגונן, כשהתצהיר משמש כתב הגנה.

בהמשך, נקבעה ישיבת קדם משפט לפני סגנית הנשיא דאז, כב' השופטת שבח, וזאת העלתה בפני הצדדים את שאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום להזקק לתובענה, באשר על פני הדברים, מדובר היה בשאלות מתחום דיני הנאמנות.

לאחר שהצדדים שקלו את שאלת הסמכות, הוגשה הודעה מוסכמת, לפיה יועבר הדיון בתובענה לבית משפט זה וכך אכן היה. התקיימה ישיבת קדם משפט לפני, בה הוסכם כי הבנק יגיש את תצהירי העדות מטעמו ואילו תצהירי הנתבע, כפי שהוגשו במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, ישמשו גם לצורך ההליך העיקרי. לאחר מכן, נקבע התיק לשמיעת ראיות, ואלה אכן נשמעו (לאחר תקלה דיונית שיצאה מעם הנתבע, שאין צורך לפרטה). מטעם התובע, העיד מר אלברט רודיך ומטעם הנתבע העידו הוא עצמו ומר אברהם ברק. לאחר מכן, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב (לבקשתם).

בכתב התביעה הקצר, טען התובע, כי העמיד במהלך השנים אשראי לחברה בשם ברק יהלומים בע"מ (להלן: "החברה"). החברה הפקידה בידי הבנק יהלומים בשווי כולל של 324,829$, כחלק מהבטוחות שלה, יהלומים ששועבדו לטובת התובע.

התובע מסר את היהלומים לידי הנתבע בנאמנות, ביום 17.9.02, תוך שהלה מתחייב בכתב לפעול בנאמנות כשלוח מטעם התובע, על מנת למכור אותם ולמסור לבנק את תמורתם, לשם צמצום יתרת החובה של החברה. הנתבע אף התחייב לפצות את הבנק בגין כל נזק שיגרם לו, אם יאבדו היהלומים או יושמדו או יוסב להם נזק, בין אם מסיבה התלויה בנתבע ובין אם לאו.

על פי הנטען, הפר הנתבע את התחיבויותיו כלפי הבנק ומסר את היהלומים לחברה או מי מטעמה, בלא לקבל את הסכמת הבנק. משכך, דרש התובע מהנתבע לפצותו במלוא שווי היהלומים, העומד על סכום התביעה, וזאת לאור העובדה שחוב החברה לבנק עלה פי כמה וכמה על שווי היהלומים שנעלמו.

הבקשה למתן רשות להתגונן נתמכה בתצהירי הנתבע ומר ברק, מנהל החברה, כשתצהיר הנתבע משמש כתב הגנה. על פי הנטען באותו תצהיר, כל שעשה הנתבע, עשה בברכתו ובידיעתו של הבנק, כשהמסמכים עליהם הוחתם ושבהסתמך עליהם נטענו הטענות בתובענה, נחתמו למראית עין בלבד.

הנתבע טען, כי למעשה שימש תקופה ארוכה כנאמן לשם מכירת יהלומים עוד במקרים רבים קודמים, לרבות בשנת 2001.

הנתבע הוסיף וטען, כי הבנק דרש מהחברה להקטין את יתרות החובה שלה, על דרך של מכירת היהלומים, ומשכך התבקש על ידי מר ברק, מנהל החברה, לשמש ש"שומר" או "מתווך" (המרכאות במקור - ש.ב.).

הנתבע טען, כי הסכים למהלך זה, משום שהיה לו ברור שתפקידו פורמלי בלבד. היה ברור לכל - כך הנתבע - שהוא לא יותר מכיסוי או אמתלא, ככל שיהיה בכך צורך, כלפי צדדים שלישיים. בפועל, כך הוסכם על הכל, היה הנתבע שלוחה של החברה, שהביאה אותו לבנק ועמדה עמו בקשרי עסקים, עליהם ידע הבנק היטב. כך הביא הנתבע את היהלומים שקיבל מהבנק למשרדי החברה והיא זאת שמכרה אותם, היתה מעבירה את התמורה לידיו והוא היה מפקידה בבנק.

כל המכירות בוצעו בדרך זו, על פני תקופה ארוכה, בידיעתו ובעידודו של הבנק. כל תפקידו של הנתבע, התמצה, לדבריו, בקבלת היהלומים, העברתם למשרדי החברה (העברה עליה ידע הבנק היטב) והעברת התמורה לבנק, לאחר שאלה נמכרו על ידי החברה.

הנתבע הוסיף וטען לשיחות עם עובדות של הבנק, שבשמותיהן נקב מפורשות, וטען כי ברשותו ראיות לכך שזאת הדרך בה בוצעו העיסקאות.

גרסת הנתבע נתמכה בגרסתו של מר אברהם ברק.

נקודת המוצא היא אם כן, חוב בלתי מוכחש של החברה לבנק, יהלומים שהיו בידי הבנק בשווי של 324,829$, מסירת היהלומים לידי הנתבע והעובדה שתמורתם לא מצאה דרכה בסופו של דבר לבנק. אין גם מחלוקת, שהיהלומים הועברו על ידי הנתבע לחברה ומנהלה, שנהגו בהם מנהג בעלים ומכרו אותם, כאמור, מבלי לשתף את הבנק בתמורה.

הויכוח הוא נקודתי, ועוסק בשאלת מהות ההסכמה בין כל המעורבים, האם היא כגרסת הבנק, הסכם נאמנות רגיל, בינו לבין הנתבע, שהופר על ידי האחרון, שאז גם הוא יסכים שעליו לפצות את הבנק, או שמא, מדובר בהסכם למראית עין, כשהבנק הסכים וידע שאין מדובר בנאמנות וכי היהלומים מועברים על ידי הנתבע לחברה והיא זאת שפועלת למכירתם והעברת התמורה לבנק (עד שחדלה מלהעבירה).

בויכוח בין הצדדים, דעתי כדעת הנתבע.

אני חייב לומר, שההכרעה בתיק זה לא היתה פשוטה. שני הצדדים כאחד העלו גרסאות הגיוניות, טענותיהם כפי שהועלו בסיכומים, שיכנעו כל אחת בתורה, כך שבסופו של דבר, אני סבור שיש להכריע בסכסוך באופן המתואר לעיל, תוך דחיית התביעה, משום הקביעה שכפות המאזניים אינן נוטות לאיזה מהצדדים, ומאחר ועניין לנו בתביעה אזרחית, שהנטל להוכיחה רובץ לפתחו של התובע, הרי שדינה להדחות.

ברור עם זאת, שאין להתעלם מאותה מסכת הסכמית שהציג הבנק, בתמיכה לטענותיו כנגד הנתבע, מסכת שבאופן רגיל היה בה כדי להטות את הכף ואפילו באופן משמעותי, לטובתו שלו, אך מנגד ולדעתי יש בעובדה זו כמעט כדי להכריע בסכסוך, נמנע הבנק מהבאת ראיות זמינות, של מי שננקב שמן כעדות מהותיות לטענות הנתבע, נמנע מלנסות אפילו לסתור את אותן טענות לא פשוטות שהעלה כלפי אנשים מאד ספציפים, והביא מנגד כעד אדם שנגיעתו לסכסוך לא היתה ישירה לחלוטין.

ראשית, יש לדחות את הטענה כאילו מדובר בטענה כנגד מסמך בכתב וכי יש משמעות למקרים אחרים בהם שימש הנתבע כמתווך.