פסק-דין בתיק א 22029/07

רקע עובדתי.

התובע, יליד 1980, חייל בשירות סדיר בזמנים הרלבנטיים, נפש באילת בעת ששהה בחופשה מאושרת ("רגילה"). התובע טוען כי ביום 19.8.2000 יצא לבלות במסיבה ב"חוות היען", במהלך הבילוי ניגשו אליו הנתבעים 1 ו- 2, שוטרים במשטרת ישראל, היכוהו, גידפוהו, כפתוהו וגררוהו לתחנת המשטרה. משם נלקח לבית החולים "יוספטל", טופל להפסקת דימום מאוזנו, הוחזר לתחנת המשטרה ולאחר שנחקר על ידי חוקר נוסף, שוחרר. לטענתו, "בשל נסיבות התרחשות התאונה, הכיר משרד הביטחון בתובע כ"נכה צה"ל" ונכותו הצמיתה נקבעה בשיעור של 50% בתחום הפסיכיאטרי (סעיף 24 לכתב התביעה וכעולה מחוות דעת המומחה הפסיכיאטרי מטעמו).

בכתב התביעה עותר התובע לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, תוצאת האירוע. התובע צרף חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעמו, ד"ר ברבר, לפיה נכותו הצמיתה הינה בשיעור 40% בהתאם לתקנה 34ד-ה לתקנות המל"ל בגין "מצב נפשי פוסט טראומטי קשה מאז התקיפה".

הבקשה שלפני ועיקרי טענות הצדדים.

הנתבעים הגישו בקשה לסילוק על הסף. בבקשתם מתבססים הנתבעים על עובדות כתב התביעה, מציינים כי קצין התגמולים הכיר במשיב כ"נכה צה"ל" וקבע לו נכות צמיתה בשיעור 50% על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים") וחוק התגמולים לחיילים ובני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק התגמולים"), קביעה בעקבותיה זכאי המשיב לתגמול חודשי מקצין התגמולים.

הנתבעים טוענים כי בהתאם לסעיף 6 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב - 1952  (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים") פטורה המדינה מאחריות בנזיקין בגין האירוע, כי חוק התגמולים הוא האכסניה הנכונה והיחידה לתגמול ושיקום נכי צה"ל, כי המנגנון הקבוע לחוקי השיקום הוא מוחלט ומוגדר וכי התובע עומד בתנאי חוק הנכים לצורך קבלת פיצוי לפי חוק זה.

במקביל להגשת הבקשה, הוגשה הודעה לפיה הנתבעים 1 ו- 2 חסינים מפני תביעה בנזיקין בגין האירוע נשוא התובענה בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין, מהטעם כי הנתבעים 1 ו- 2 פעלו במסגרת תפקידם השלטוני כשוטרים במשטרת ישראל.

בתגובתו חזר התובע על האמור בכתב תביעתו, הוסיף כי כנגד הנתבעים 1 ו- 2 הוגש כתב אישום בגין האירוע נשוא התובענה בסופו זוכו הנתבעים 1 ו-2 מההאשמות שיוחסו להם, וטען כי המשיב הוכר כ"נכה צה"ל" וזכאי לגמלה ממשרד הביטחון בהתבסס על חוק התגמולים, וזאת להבדיל מחוק הנכים. המשיב טוען כי סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים אינו חל מקום בו התובע היה חייל שנפגע ממעשה של המדינה או שלוחיה שלא עקב שירותו הצבאי בהיותו בחופשה, ומבלי שיש קשר סיבתי בין הפגיעה והשירות הצבאי.

עוד נטען כי אין להחיל את סעיף 7א לפקודת הנזיקין בכל הנוגע לשוטרים עצמם, שכן כנגד הנתבעים 1 ו- 2 הגישה המדינה כתב אישום בעבירות המוגדרות בסעיף 380 ו- 382(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (תקיפה הגורמת חבלה ממשית ותקיפה בנסיבות מחמירות), וכי זיכויים אין בו כדי לאיין את כוונת המדינה כפי שהיא משתמעת מהעמדתם לדין של השוטרים.

גדר המחלוקת

המחלוקת הינה משפטית, ומתמצה בסוגיית חסינותה של המדינה בהתאם לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, ותחולתו לענייננו.

דיון, הכרעה ועיקרי נימוקים:

סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים מסייג אחריותה של המדינה בנזיקים, וכלשונו:

(א)  אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי.

(ב)   'שירות צבאי' בסעיף זה פירושו כבחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959.

הצדדים מסכימים כי האירוע נשוא התובענה ארע בתקופת שירותו הצבאי של התובע. עוד מסכימים הצדדים כי התובע שהה באותה עת בחופשה מאושרת, "רגילה". כמו כן אין מחלוקת כי התובע הוכר על ידי קצין התגמולים כנכה צה"ל, נכותו נקבעה בשיעור 50%, והוא זכאי לתגמולים חודשיים בגין פגימתו זו.

לטענת התובע, תביעתו לקצין התגמולים מסתמכת על חוק תגמולים, הפגיעה הינה "שלא עקב שירותו הצבאי" ומשכך אין תחולה לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים.

טענה זו אין בידי לקבל.

חוק התגמולים מחיל את חוק הנכים, במקרים בהם חייל נחבל בתקופת שירותו, אף שלא עקב שירותו ובתנאים הקבועים בסעיף 2 בו:

2(א) חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן - חוק הנכים), יחול גם לגבי חייל שנחבל כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותו, אף שלא עקב שירותו, ובלבד שנתקיימו שלושה אלה: