פסק-דין בתיק א 2202/00

תביעה למתן פסק-דין הצהרתי בגדרו יקבע כי התובעת הנה הבעלים של הזכויות בנכס נשוא התביעה, ובהתאם, תימסר החזקה בנכס לידי התובעת.

1.         התובעת הנה ת"ת הכללי והישיבה הגדולה "עץ החיים" בירושלים, עמותה רשומה. כנטען בכתב התביעה, נוסדה התובעת כאגודה עותומאנית עובר לשנת 1948,  בשנת תר"א-1941, ונרשמה כעמותה בשנת 1983. הנכס, לגביו טוענת התובעת לזכויות בעלות, הנו המגרש והמבנים שהיו קיימים עליו, ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, הידועים כחצר "חורבת רבי יהודה החסיד", ואשר כלל, כנטען, ישיבה, בית מדרש, כתות לימוד תורה, דירות מגורים וחנויות, כל זאת בחלקות 17, 19, 21, 22, 23, ו- 26 בגושים 30, 31 ו- 33.

לטענת התובעת, הנה הבעלים של הזכויות בנכס, "כבעליו או כשוכריו לדורות" (סעיף 3 א' לכתב התביעה), והנכס, כך נטען,  היה בחזקתה של התובעת עד לחודש מאי 1948, ובמשך כ- 150 שנים עובר לכך. מרבית המבנים שהיו קיימים בנכס נהרסו ע"י המשטר הירדני אשר החזיק בנכס בשנים 1948 ועד 1967, ומששב הנכס לחזקת מדינת ישראל, בשנת 1967, הופקע הנכס, כמו מרבית המקרקעין בשטח הרובע היהודי, לטובת מינהל מקרקעי ישראל. לגרסת התובעת, הסמיך מינהל מקרקעי ישראל את הנתבעת לנהל את המקרקעין שברובע היהודי, לרבות השבת זכויות במקרקעין שונים לטובת בעלים אשר החזיקו בזכויות בנכסים שבמקרקעין אלה, עובר לשנת 1948.

2.         במשך שנים רבות, מאז שנת 1970, התנהלו בין הצדדים מגעים רבים באשר לנכס, אלא, לגרסת התובעת, מתכחשת הנתבעת לזכויותיה של התובעת בנכס ובעקבות כך לא מצאה התובעת מוצא אלא מלהגיש תביעה זו.

3.         יריעת המחלוקת:

הנתבעת אינה כופרת בעובדה שבנכס התקיימה ישיבה בשם "עץ החיים", אך לגרסתה של הנתבעת, אין לתובעת כל זכויות קנייניות באותם מקרקעין (ר' פרוטוקול מיום 10.5.04). יובהר כי הנתבעת מתכוונת, כמובן, לקיומה של ישיבה בשם "עץ החיים" בנכס עובר לשנת 1948, שכן מאז שנת 1967 עומד הנכס בשיממונו.

4.         מהראיות שהובאו מטעם התובעת עולה כי בנכס אכן פעלה ישיבה בשם "עץ חיים", לפחות במשך תקופה בת עשרות שנים עובר לשנת 1948. אולם, השאלה היא האם הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה ובססה את טענותיה, כנדרש, לפיהן לתובעת זכויות קנייניות בנכס. מטעם התובעת העידו שני עדים, הרב מנחם פורוש  (יליד 1916) ומר אהרון טוקצי'נסקי. מר טוקיצ'נסקי, הוא מנהל התובעת והעיד, בעיקר, על המגעים שהתנהלו בין הצדדים בין השנים 1970 ועד להגשת ההליך הראשון בשנת 1997 (הליך אליו אתייחס בהמשך). מר פורוש פורש בתצהירו כי הוא יליד ירושלים, כאמור הוא נולד בשנת 1916, התגורר בירושלים ולמד "בישיבה הגדולה עץ החיים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מקום הידוע גם כ"חצר חורבת רבי יהודה החסיד" (סעיף 2 בתצהירו). עוד מפרט מר  פורוש בתצהירו כי "החצר" כללה כיתות לימוד, ישיבה, משרדי הנהלת מוסדות עץ החיים, וחדרו של הרב שמואל פרנק, מייסד עץ החיים, כמו גם בית כנסת בו למדו תורה. מר פורוש הוסיף כי כל האירועים הציבוריים והמשפחתיים התקיימו באותה תקופה בעץ החיים. דבריו של מר פורוש בתצהירו כי: "כל המתחם בו היו ממוקמים מוסדות עץ החיים היה שייך לעץ החיים", אינם מגובים בתשתית ראייתית, ואף בעדותו הוא הבהיר כי לא התעמק בשאלת טיב זכויות עץ החיים בנכס, אם כי העיד שעץ החיים נהג מנהג בעלים בנכס. מר פורוש עצמו למד, כפי שעולה מחקירתו הנגדית, בישיבת עץ החיים שבנכס, במשך 15 שנים (עד שנת 1948).

גם הרב טוקצ'נסקי, בחקירתו, מעיד על לימודיו כילד, בישיבה שהתנהלה בנכס: "אני מאז שהייתי תינוק אני למדתי בעץ החיים . . . הייתי הולך לשם אני זוכר כמו אתמול, כל נקודה שם".

5.         השאלה היא, אם כן, האם עלה בידי התובעת לבסס את תביעתה לפיה הנה אוחזת בזכויות קנייניות בנכס, זאת, מעבר לעובדה שאינה שנויה במחלוקת ואף הוכחה ע"י התובעת, בדבר פעילותו של מוסד תורני, בהיקף זה או אחר, בנכס, בעשרות השנים שקדמו לשנת 1948. בעניין זה מבקשת התובעת לבסס את תביעתה על שני נדבכים: האחד - שורה של מגעים שהתנהלו בין השנים 1970 ועד 1997 אשר, מעצם קיומם ותוכנם עולה, כך נטען, הכרה מצד הנתבעת בזכויותיה של התובעת בנכס. והשני - קובץ מסמכים, חלקם ישנים, שנוצרו ונתכוננו עובר לשנת 1948 והמקימים לתובעת, כנטען, זכויות בנכס.

6.         בטרם אגע בגופן של הטענות יש להזכיר, כהשלמה, כי בשנת 1997 הוגשה ע"י התובעת בבית משפט השלום תביעה להשבת חזקה בנכס ולמתן צו מניעה כנגד הנתבעת. בית משפט השלום קבע, באותו עניין, כי הסמכות לדון באותה תביעה נתונה לבית המשפט המחוזי ולפיכך הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי. בבית המשפט המחוזי התקיימו מס' דיונים אולם התביעה לא נדונה לגופה, שכן הצדדים המתינו להחלטה של ועדה הנקראת "ועדת הבעלויות" שליד מנהל מקרקעי ישראל, ועל כן נמחקה התביעה במהלך שנת 1998, תוך שנשמרו טענותיהם וזכויותיהם של שני הצדדים. משנדחתה תביעת התובעת ע"י ועדת הבעלויות (ביום 1.7.98)  - הוגשה התביעה הנדונה. עוד יש לציין כי מכשול נוסף קם בפני התובעת ומקורו בעובדה שהנכס, כמו מקרקעין נוספים ברובע היהודי, הופקע ע"י המדינה. בהקשר זה טוענת הנתבעת למחיקתה של התביעה מחמת העדר יריבות, וזאת כלהלן: שטח הרובע היהודי, לרבות הנכס, הופקע ביום 18.4.68 ע"י שר האוצר, זאת בתוקף סמכויותיו שעל פי פקודת המקרקעין (רכישה לצורכי ציבור) 1943, והבעלות באותם מקרקעין עברה לידי מדינת ישראל. ראה לצורך כך: י"פ 1392 מיום 14.9.67, פרסום בי"פ מיום 4.3.68, י"פ מס' 1497 מיום 14.3.68, י"פ 1425 מיום 11.1.68 עמ'  687 ו- 688. בכל אלה פורסמו הודעות לפי סעיפים 5, 7, 19 ו- 22 (2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943, (פרסומים אלה צורפו כנספח א' לתצהיר עדותה הראשית של עדת הנתבעת, הגב' סילביה נזרי). מנסח הרישום, אשר צורף כנספח ב' לתצהירה של הגב' נזרי, עולה כי המקרקעין שהופקעו נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בבעלות מדינת ישראל (רישום ראשון נערך בשנת 1993) ואלה הוחכרו לנתבעת לתקופה של 49 שנים. (ראה גם נספח ג' לתצהירה של הגב' נזרי בדבר ההסכם שבין מדינת ישראל ולבין הנתבעת באשר להפקעת המקרקעין כאמור באותו הסכם). אם כך - ניצב בפני התובעת מחסום ממשי שכן הפקעת המקרקעין בעינה עומדת. (והנתבעת, כאמור, אינה הבעלים הרשום של המקרקעין עליהם ניצב הנכס, אלא חוכרת לדורות בלבד). מהודעתה של התובעת מיום 8.10.01, עולה שהתובעת מודעת לכך שלכל היותר תוכל לקבל מעמד של: "חוכר משנה" במקרקעין . . . או לחלופין פיצויים . . .". אולם, הודעה זו אין בכוחה להתיר את הסבך, שכן בסעיף 17 לכתב התביעה עותרת התובעת לכך שיוצהר כי: "הנה בעלת הזכויות בנכס ורשאית לנהוג בו מנהג בעלים, ולמסור לה את החזקה הייחודית בנכס, פנוי מכל אדם וחפץ ולצוות על הנתבעת להימנע מהשכרת ו/או מסירת השימוש בנכס . . .", והתובעת שבה וחוזרת על כך בסיפא לסיכומיה באותה לשון (לשון הווה). על כן, לא בכדי באה החלטתו של כב' השופט י' עדיאל עוד ביום 5.7.00 (שעה שהתובענה נדונה לפניו) לפיה: "לאחר ששמעתי את הערות ב"כ הצדדים, דומה, בלא לקבוע בנושא זה מסמרות, שלתובעת עשויה להיות עילת תביעה לבקש על יסודה פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויות בעלות שהיו לה לטענתה, בנכס נשוא התביעה בעבר, ובלבד שיוכח אינטרס לגיטימי לקבלת פסק-דין כזה. עוד דומה, שאינטרס לגיטימי כזה אכן עשוי לעמוד לזכותה של התובעת ולהצדיק דיון ומתן פסק-דין בשאלה שהיא שאלת הבעלות של התובעת בעבר, שבנסיבות אחרות עשויה היתה להיחשב כשאלה תיאורטית, אם יוברר שעמדת הנתבעת 1 הנה, שבהינתן פסק דין הצהרתי שכזה, תחכיר הנתבעת את הנכס בחכירת משנה לתובעת. בהעדר הודעה חד-משמעית כזו מטעם הנתבע 1, ספק בעיני אם קיימת תשתית עובדתית מספקת לקיים דיון בשאלת בעלותה של התובעת בנכס בעבר. לאור כך, על הנתבעת 1 לנקוט עמדה בשאלת נכונותה להחכיר את הנכס בהחכרת משנה לתובעת, אם יינתן פסק דין הצהרתי, כאמור, לגבי בעלותה של התובעת על הנכס בעבר".

            בהמשך, ולאור ההחלטה הנ"ל, הצהיר ב"כ הנתבעת 1 כי הנתבעת מוכנה, לכל היותר, להצהיר כי אם ינתן פסק דין כאמור כי אז: "על פי מדיניות החברה, יש נטייה לאפשר זכות כזו (זכות שימוש), או לחלופין, לבצע תשלומי פיצויים".

            בעקבות כך, באה החלטה נוספת, (מיום 6.9.00), לפיה: "יש לי ספק אם התובעת זכאית בנסיבות האמורות למתן פסק דין הצהרתי. . . ". לאחר מכן, באה הודעת התובעת, על דעת ב"כ הנתבעת, לפיה הסעד המבוקש איננו אקדמי שכן: "הכרה בזכויות העבר של התובעת בנכס, עשויה להוביל למסירת הזכויות בנכס לידי המבקשת, או לחלופין, לזכאות לקבלת פיצויים בגין ההפקעה".

            על כן, באה החלטת בית המשפט (מיום 23.11.00) לפיה, לאור ההצהרה הנ"ל, הסעד המבוקש איננו תיאורטי.

סיכומו של דבר, בנקודה זו, ניתן לומר כי מוסכם על הצדדים שההכרעה תתייחס לזכויות שהיו בעבר לתובעת בנכס, ואם יובהר כי לתובעת היו זכויות קנייניות בנכס, יפעלו הצדדים בהתאם לעמדתה של התובעת כפי שפורט לעיל, (הקניית זכות שימוש). במידת הצורך, תבוא התייחסות לבקשתה של התובעת לפיצול סעדים, (בקשה שבאה אך בכתב התביעה ובסיכומיה של הנתבעת, ושלא בדרך של בקשה נפרדת).

7.         שתי טענות נוספות אשר הועלו ע"י הנתבעת בסיכומיה ראויות אף הן להתייחסות בשלב זה, בטרם אגע בגוף טענות וראיות התובעת, והן: הטענה בדבר זהות התובעת (סעיף 4 עמ' 6 ואילך לסיכומי הנתבעת), וזיהוי הנכס (סע' 5 עמ' 7 ואילך לסיכומי הנתבעת). באשר לזהות התובעת: נטען ע"י הנתבעת כי לא הוכחה זיקה משפטית בינה, כעמותה ספציפית (שמספרה 58-002871-0 אשר נרשמה אצל רשם העמותות ביום 24.8.83), ולבין "ישיבת עץ החיים" אשר החזיקה, כנטען, בנכס. באשר לטענה בדבר "זיהוי הנכס", מפנה הנתבעת להגדרתו של הנכס ע"פ האמור בסעיף 2 לכתב התביעה: "המגרש והמבנים שהיו קיימים עליו ברובע וידועים כחצר חורבת רבי יהודה החסיד . . . גוש 31, גוש 30, חלקות 17 , 19, 21, 22, 23 ו - 26, "ולטענתה של הנתבעת: "אין מנוס מלהתייחס לרישום החלקות המצוינות ע"י התובעת לצורך זיהוי הנכס אשר לגביו מתבקש פסק-דין הצהרתי, שכן כל זיהוי אחר אינו מוצע לבית המשפט" (סעיף 5.2 עמ' 8 בסיכומי הנתבעת). בהמשך, טוענת הנתבעת כי בכל המסמכים אשר הוגשו מטעם התובעת (למעט שניים - נספחים י"א ו- י"ג), אין התייחסות למספרי חלקות וגושים, ועל כן לא ניתן להסתמך עליהם כבסיס לזיהוי הנכס. אלא, שטענות אלה, שפורטו כאמור בסיכומי הנתבעת, וגם אם לא הועלו לראשונה באותו שלב, חורגות מההסכמה שניתנה מטעם הנתבעת כפי הנזכר לעיל, (בדיון שהתקיים ביום 10.5.04, לפני כב' השופט י' עדיאל), ולפיה אין הנתבעת כופרת בכך שבנכס "הייתה ישיבת עץ חיים אך אין שום זכויות קנייניות". כלומר, הנתבעת גדרה את יריעת המחלוקת לא לשאלת זהות התובעת לעומת המחזיק ההיסטורי וגם לא העלתה את סוגיית מיקומו של הנכס, אלא, ובצדק, התייחסה לנקודת המחלוקת האמיתית, היחידה, והספציפית: האם לתובעת זכויות קנייניות "בנכס" (כהגדרתו של הנכס בכתב התביעה), כאשר אין חולק בדבר קיום פעילות תורנית מטעם הנתבעת בנכס (בלבוש המשפטי בו הייתה לבושה באותם זמנים) בתקופה שקדמה לשנת 1948.

8.         דיון:

הרב אהרון טיקוצ'נסקי מכונה ע"י התובעת בסיכומיה (סעיף 2 א') "עד התביעה הראשי". התובעת מפנה לעדותו לפיה הנה הבעלים של הזכויות בנכס, כבעליו או כשוכריו לדורות, וכי הנכס היה בחזקתה של התובעת עד מאי 1948, כבעליו, או כשוכר בחכירה לדורות במשך 150 שנים. אלא, שעדות זו משקלה נמוך ומועט ביותר, אם בכלל, שכן הרב טיקוצ'נסקי אישר כי אין לו ידיעה אישית על פרטים אלה, ועדותו אינה נסמכת על מסמך ספציפי בעל משקל, כגון שטר קניין. עד זה הביא עמו, באדרת עדותו, שלושה סוגי מסמכים: האחד - התכתבות בין הנתבעת לבין גורמים שונים, משנת 1970 ואילך, מהם קמה, כך נטען, הכרה בזכויות הקניין של התובעת בנכס. הסוג האחר: מסמכים אחרים שצורפו, כמו מסמכים מהסוג הראשון, לתצהיר עדותו הראשית, ואליהם אתייחס בהמשך, והסוג השלישי אלה מסמכים שצורפו לתצהיר נוסף שהוגש ע"י הרב טיקוצ'נסקי ביום 16.12.04, ערב גמר שמיעת הראיות ולאחר שעד זה כבר נחקר על תצהירו הראשון, העיקרי. להלן אתייחס לשלוש קבוצות המסמכים אשר פורטו לעיל, ואחרון ראשון: בתצהירו הנוסף אומר הרב טיקוצ'נסקי כי מסמכים רבים נשרפו במהלך כיבוש הרובע היהודי בשנת 1948, את מרביתם לא ניתן לשחזר, "ובמסגרת ההתארגנות התגלה קרטון עם מסמכים בשפות שונות שיש להם עניין לתביעה זו". לאותו תצהיר צורפו 30 מסמכים. הנתבעת התנגדה להגשתם של המסמכים הללו כראיה, מנימוקים שונים, ובעקבות כך, הצהיר ב"כ התובעת כי עדותו (הנוספת) של הרב טיקוצ'נסקי נחוצה "אך ורק לצורך הגשת המסמכים", זאת בהמשך להצהרת הרב באותו מעמד ולפיה: "המסמכים נמצאו בתוך מחסן בחורבות הישיבה בשנת 1967 ואני לא צד לאף מסמך מהמסמכים האלה, לא ערכתי אותם, לא כתבתי אותם, לא קיבלתי אותם". על כן ניתנה באותה עת החלטה לפיה, באשר לשאלת קבילותם ומשקלם של אותם מסמכים, יתייחסו הצדדים בסיכומיהם.

9.         המסמכים בהם מדובר, בקבוצה זו, הנם אסופת מסמכים שהוגשה בסתמיות, ללא כל הסבר למסמכים כולם או חלקם. בחלקם הנם מסמכים בשפות זרות (יידיש, טורקית, ערבית) בלא שנלווה אליהם הסבר או תרגום כלשהו (למעט חריגים), כאשר פשרם וטיבם הונחו לפתחו של בית המשפט אשר התבקש לעיין בהם ולהפיק מהם, באופן עצמאי ועצמי, את הראיות הרלבנטיות. להלן פירוט המסמכים:

מסמך א' - מסמך בשפה הערבית (ללא תרגום) מיום 27.1926.