פסק-דין בתיק א 220168/02

1.    התובעת 3, "חיים צור בנייה בע"מ" (להלן: " החברה"), היא חברה קבלנית אשר מתמחה בבניית וילות למגורים. החברה פועלת כיזם הפרוייקט - מאתרת את המגרש, רוכשת את הזכויות בו, משיגה את היתרי הבניה - ומנהלת את הבניה והמכירה, כשהיא מתמקדת כל פעם בבניה של וילה אחת. ב-15 השנים שקדמו לפרוץ המחלוקת שהניבה תביעה זו, בנתה החברה 6 וילות בהרצליה פיתוח (לרבות הוילה שהיא מושא המחלוקת) כשאת צורכי האשראי שלה מספק הבנק הנתבע (להלן: " הבנק"). הרוח החיה בחברה ובהתקשרות עם הבנק הוא חיים צור, התובע 1 (להלן: " צור") והוא המצהיר מטעם התובעים.

2.    וילה שבנתה החברה בהרצליה פיתוח בשנים 1997-1998, כשהבנק מממן את עלות הבניה, וכ-1/3 מעלות המגרש, נמכרה ב-30.12.1999 בסכום של 1,300,000$. לטענת התובעים סכום זה נמוך משווי השוק של הוילה באותה עת בכ-300,000$, והם באים בחשבון עם הבנק בשני מישורים: מחיר האשראי שהועמד לרשותם, והמכירה  המזורזת במחיר הפסד שנכפתה עליהם לטענתם, בלחצו של הבנק.

התובעים מבקשים לחייב את הבנק לפצותם בסכום של 150,000$ (750,846 ש"ח למועד הגשת התביעה) בגין ההפסד ממכירת הוילה (בכתב התביעה דורשים התובעים לפצותם גם בשל מכירה מאולצת של רכבו הפרטי של התובע, אך התביעה בראש זה נזנחה), ובסכום של 151,401 ש"ח בגין חיובי יתר של ריבית ועמלות בחשבונותיהם.

יצוין שבכתב התביעה דורשים התובעים סכום של 85,660 ש"ח בלבד בגין חיובי יתר של ריבית ועמלות, אך סכום זה חושב כבר לאחר קיזוז יתרת החוב שלהם לבנק למועד הגשת התביעה, כך שהדרישה להחזרים בשל חיובי יתר בחשבונותיהם עומדת לאמיתו של דבר על 151,401 ש"ח, כפי שנטען בסיכומיהם.

3.    נראה שדווקא הנושא האחרון - הדרישה להחזר סכומים שנגבו ביתר על ידי הבנק - הוא שהיה במוקד התלונות של התובעים. כך עולה מהתכתובת שהתנהלה בין " שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ" מטעמם, ( להלן: " חברת שגיא"), לבין הבנק (תכתובת זו מצורפת כנספח ו' לתצהירו של צור). עניין ההפסד הנטען ממכירת הוילה, עלה רק בשלב מאוחר של המשא ומתן עם הבנק וגם אז - לא כראש נזק בפני עצמו, אך משנכשל המשא ומתן לפשרה הוגשה תביעה זו, וההפסד הנטען מהמכירה היה לעילת התביעה העיקרית. אפתח אפוא בנושא זה.

4.    הזכויות במגרש ברח' המעפילים 13, בהרצליה פיתוח, נרכשו על ידי צור בספטמבר 1996 תמורת סכום של 657,000$. היתרי הבניה ניתנו ביולי 1997 וכשנה לאחר מכן, באוגוסט 1998, התבקש חיבור הוילה לחשמל. צור אומר בתצהירו שהבניה נמשכה עד סוף 1998 וכי בתחילת 1999 עוד התבצעו עבודות גימור שונות ותיקונים.

הוילה, הוצעה למכירה במהלך 1998 כשהייתה עדיין בשלבי בניה; צור אומר בתשובותיו לשאלון (נ/5) שהוא אף קיבל הצעת רכישה בסכום של 1,450,000$ שנדחתה על ידו - גם הבנק מזכיר בסיכום פגישה מה-13.7.1999, הצעת רכישה  בסכום של 1,500,000$ - אך כאמור, הוילה נמכרה לבסוף בדצמבר 1999 תמורת סכום של 1,300,000$.

5.    צור חתם על בקשה להקצבת אשראי כבר ב-18.9.96 ועד ל-12.7.99 נחתמו עוד 3 בקשות להגדלת אשראי. האחרונה שבהן העמידה את האשראי המאושר על סכום של 3,799,000 ש"ח כשמועד פירעונו חל ב-31.10.99 (4 בקשות האשראי סומנו נ/8-נ/11).

ההלוואות הראשונות לצורכי הפרוייקט הועמדו עוד בחודשים נובמבר, דצמבר 1996 - אלה שימשו ככל הנראה למימון רכישת המגרש - כשההלוואה הראשונה בסכום של 460,000 ש"ח היא הלוואה צמודת מט"ח לתקופה של שנה, וההלוואה השנייה בסכום של 470,000 ש"ח היא הלוואה שקלית "און קול" לתקופה בת שבועיים ימים. זו הייתה בדרך כלל המתכונת שבה הועמד האשראי עד תחילת 1999 כשאת הפרוייקט משרת תחילה רק החשבון האישי של צור ורעייתו, ומאוחר יותר - גם חשבון החברה. ואולם, מפברואר 1999, הועמד לתובעים אשראי שקלי בהלוואות "און קול" שחודשו מידי כל שבועיים, במקום ההלוואות הצמודות לדולר שנפרעו במהלך אותה שנה.

כביטחון לאשראי שהועמד שימשו: ביתו הפרטי של צור ששועבד לבנק עוד בנובמבר 1995 - צור אמר בחקירתו שהבית היה תמיד ממושכן " מפרוייקט לפרוייקט" - וכן המגרש שנרכש לצורך בניית הוילה.

6.    הבנק טוען, שצור ביקש את האשראי לתקופה של כשנה ומחצה שבמהלכה הוילה תיבנה ותימכר; כי מעולם לא סוכם עמו " כי האשראי יינתן לו לתקופה בלתי מוגבלת, עד למכירת הווילה על ידו וגם אם יימשך הדבר עד קץ כל הדורות"; וכי בניגוד לטענותיו - גם לא סוכם עמו שהאשראי יועמד במסגרת או בתנאי "לווי פרויקטים" (סעיפים 5,6 לתצהירו של מנהל הסניף כיום, מר פיסק).

בלי קשר לשאלה אם כטענת צור סוכם על מסגרת של הסכם ליווי בנייה, אם לאו - אין כל ספק שלבנק היה ברור מלכתחילה שהאשראי אמור להיות מוחזר ממכירת הוילה, אלא שבמה שנוגע לתקופה הדרושה למכירה  -

הבנק אומר שהבניה הושלמה למעשה כבר באוגוסט 1998; כי הוא המתין בסבלנות למכירת הוילה כמעט שנה ומחצה מאז שהסתיימה הבניה, וכי זהו לכל הדעות זמן סביר למכירה - עמדה שמוצאת לה סיוע גם בחוות דעתו של מר פרמון - השמאי מטעם התובעים. הלה קבע בחוות דעתו השנייה, כי זמן סביר למכירה נע בין 6 ל-8 חודשים.

יותר מזה, הבנק מזכיר שעוד ביולי 1999, סוכם עם צור בפגישה שהתקיימה בבנק, שאם הוילה לא תימכר תוך חודשיים שלושה, יציע הוא את ביתו הפרטי למכירה או ייקח משכנתא על ביתו "לשם סגירת החוב בבדל" (סיכום הפגישה - נספח ב'1 לתצהירו של מר פיסק), וכי צור אף התחייב בכתב לפעול בהתאם לאותו סיכום.

ואכן, מכתביו של צור לבנק בעקבות הפגישה הזו (נספחים ב'2, ב'3 לתצהיר הנ"ל) חוזרים על סיכום הפגישה אם כי, בהקשר לאפשרות של נטילת משכנתא כחלופה למכירת אחד משני הבתים, צור מדבר שם על החזר של "חלק ניכר מהחוב" או על החזר של "כמחצית החוב". 

בחקירתו כאן, אישר צור שסיכום הפגישה שהוצג על ידי הבנק משקף את שסוכם עמו (פרוטוקול מה-10.3.2005, עמ' 19).

יום לאחר הפגישה, הגיש צור בקשה לאשראי נוסף (בקשה זו סומנה נ/11) וככל הנראה בעקבות אותה פגישה הוקמה במסגרת הבקשה לאשראי, הלוואת גישור לפירעון ב-31.10.1999. במועד זה, משלא נפרע האשראי על ידי צור, ממכירת הוילה או בדרך אחרת, חדל הבנק למחזר את ההלוואות שהעמיד עד אז לרשות התובעים הן בחשבון החברה, והן בחשבונו האישי של צור, ושני החשבונות חויבו ב-31.10.1999 בסכום כולל של כ-3,500,000 ש"ח, כך שיתרת החוב בחשבונות עמדה אז על כ-3,600,000 ש"ח.

בהעדר מסגרת אשראי, חויבו החשבונות בריבית חריגה - לטענת צור מבלי שהודע לו על כך מראש; מיד לאחר מכן, בנובמבר 1999, נחסמו כרטיסי האשראי שהוצאו על החשבון הפרטי וצור נדרש להחזיר את פנקסי השיקים.

7.    צור טוען שהוא הופתע ואף נפגע מהמהלכים של הבנק - בעיקר מחסימת כרטיס האשראי "והחרמת פנקסי השיקים"; הוא סבור שהלחץ שהופעל על ידי הבנק לא היה במקומו בין היתר משום שלרשותו עמדו בטחונות העולים לאין ערוך על גובה החוב, אך הוא חשש שהבנק יפנה להליכי מימוש, ומיהר למכור את הוילה, לדבריו - לקונה הראשון שהזדמן.