פסק-דין בתיק א 21913/02

המחלוקת שניצבת להכרעתי הינה השאלה האם יש ליתן לנתבעים 1-3 סעד מן הצדק ולבטל את צו הפינוי שניתן כנגדם.

רקע כללי -

1. ההליכים בתיק זה החלו בהגשת תביעה למתן צו פינוי ולתשלום דמי שכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן - "החוק"), וזאת בהתייחס לנכס ברח' הרצל 47 בחיפה (הידוע כחלק מחלקה 28 גוש 10863, להלן - "המושכר" או "החנות") המושכר בהתאם לחוזה אשר עליו חלות הוראות החוק (להלן - "החוזה").
2. בתביעה, אשר הוגשה ביום 11/12/2002, טענו התובעים כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות שלא שולמו עד סוף 2003 וכי יש ליתן צו פינוי כנגד הנתבעים הואיל והחוזה הופר בשלושה מישורים שונים - אי תשלום דמי שכירות, השכרת החנות לדיירי משנה ונטישת החנות.
3. הנתבעים 1-3 (להלן - "הנתבעים"), טענו להגנתם כי החוזה לא הופר וכי אין יתרת חוב לתשלום.
4. ביום 1/9/2005 ניתן פסק דיני בתיק זה, לאחר שמיעת ראיות מטעם שני הצדדים.
5. בפסק הדין קבעתי כי הוכח שקיים חוב בגין אי תשלום דמי שכירות כפי שטען המצהיר מטעם התובעים, כלומר - בסך של 12,980 ש"ח נכון לסוף שנת 2002 (וראו את סעיף 10 לפסק הדין). כך גם קבעתי כי הוכח שהחנות הושכרה לדיירי משנה, בניגוד להוראות החוזה, ללא קבלת הרשאת המשכיר, כי שוכרת המשנה האחרונה שילמה לנתבעים 500 $ כדמי שכירות חודשיים וכי המושכר היה נטוש במשך כשנתיים.
6. לאחר דיון בישום הוראות 131 לחוק, קבעתי כי התקיימו רק שתי עילות פינוי (מתוך השלוש הנטענות) והן - אי תשלום דמי השכירות והשכרת המשנה בניגוד להוראות החוזה. התוצאה הסופית היתה כי על הנתבעים לשלם לתובעים 12,980 ש"ח ולפנות את המושכר.
7. עוד אציין כי תביעת התובעים 2-3 נדחתה והתביעה נגד הנתבעים 4-5 נדחתה אף היא.
8. הנתבעים 1-3 הגישו ערעור לגבי פסק הדין (ע"א 1782/05) וביום 31/10/2006 ניתן פסק דין בערעור.
9. כבוד ההרכב מצא לנכון לקבוע, על יסוד הסכמת הצדדים, שהערעור ידחה למעט סוגית הסעד מן הצדק אשר לא נדונה בפסק דיני. לפיכך, הוחזר התיק אלי על מנת לדון בשאלת הסעד מן הצדק, תוך שהצדדים יכולים להביא ראיות לגבי סוגיה זו.
10. ביום 22/11/2006, לאור פסק דינו של כב' בהמ"ש המחוזי, קיימתי דיון בפני ובמועד זה ביקש ב"כ הנתבעים להגיש ראיות נוספות לגבי תשלומים שבוצעו מטעם הנתבעים 1-3 לאחר ינואר 2003.
11. ביום 30/11/2006, לאחר קבלת תגובת התובעים, החלטתי כי לא ניתן להגיש ראיות נוספות בנוגע לתשלומים שבוצעו.
12. הטעם האחד היה, שלא מצאתי כל הסבר לכך שראיות שכאלו (ככל שקיימות) לא הוגשו לבהמ"ש במועד בו נשמעו ההוכחות. הטעם השני היה, שכב' בהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לצורך שמיעת טיעונים וראיות רק בשאלת הסעד מן הצדק תוך קביעה מפורשת שהוא אינו מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין המקורי (לרבות הקביעה בנוגע לגובה החוב). עוד הוריתי בהחלטה כי במידה ויש ראיות שנוגעות לסוגית הסעד מן הצדק - ניתן יהא להגיש אותן.
13. ביום 13/12/2006 הודיע ב"כ הנתבעים כי אין בכוונתו להגיש ראיות נוספות, ובהתאם ניתן צו להגשת סיכומים לגבי שאלת הסעד מן הצדק.

דיון -

14. לאחר קריאת סיכום הטענות מטעם התובעים (מיום 20/12/2006) ומטעם הנתבעים (מיום 3/1/2007), מסקנתי היא כי אין ליתן סעד מן הצדק במקרה זה, והכל מהטעמים המצטברים אשר יפורטו להלן.
15. סעיף 132(א) לחוק קובע כהאי לישנא:

"על אף קיומה של עילת הפינוי, רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי, באם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתיתו".

16. כידוע, סעד מן הצדק הוא צו אקוויטבילי הנגזר מדיני היושר, ובתור שכזה הוא מסור לשיקול דעתו של בית המשפט.
17. באופן עקרוני נקבע כי על בית המשפט להעניק סעד מן הצדק אם שוכנע, ולא די בפחות מכך, שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום פ"ד לד(2) 208), ועוד נקבע כי: