פסק-דין בתיק א 2191/02

מבוא

1.         בפני תביעה אזרחית שהגישה התובעת נגד הנתבע ואשר מתבססת על הרשעתו של הנתבע בפלילים. הנתבע הורשע יחד עם נאשם נוסף, בעקבות הודאתם, בהליך פלילי (תפ"ח 1183/01, בימ"ש מחוזי ת"א, גז"ד מיום  8.7.02), בין השאר בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, עיכוב דרכון, והפרת הוראה חוקית.

התובעת היתה אחת המתלוננות בתיק הפלילי הנ"ל, והיא עותרת עתה לקבלת פיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיו של הנתבע כלפיה.

על הנתבע נגזרו 5 שנות מאסר בפועל והפעלת עונש מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים וחצי בחופף. כמו כן הוטל עליו מאסר על תנאי בן שנתיים לתקופה של שלוש שנים, ופיצוי לתובעת בסך 5,000 ש"ח.

הכרעות דין רבות, ניתנו בשנים האחרונות בבתי המשפט, המרשיעות בעבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א' לחוק העונשין. במסגרת הרשעות אלו, נוהגים בתי המשפט לפסוק לקורבן פיצויים, מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, לרוב בסכום סמלי. במקרה זה פסק בית המשפט לתובעת, במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע, פיצוי בגובה של 5,000 ש"ח בלבד.

במקרה זה מדובר בתביעה במסגרת הליך אזרחי, לפיצוי הקורבן בעבירה של סחר בנשים, בין השאר בעילות של עוגמת נפש, כליאת שווא ועוולת גזל. במקרה זה התובעת גורשה מהארץ בהיותה עובדת זרה ללא רשיון שהייה חוקי בארץ, לאחר שהנתבע הודה בעבירות המיוחסות לו והורשע על פי הודאתו. ב"כ התובעת טוענת שבנסיבות הענין, אף כי התובעת לא היתה נוכחת בדיונים, ולא העידה - יש לפסוק לה פיצוי בלא צורך בהוכחת הנזק, ויש להסתפק בכך שהעוולות הוכחו כפי שנקבע בפסק הדין המרשיע שניתן נגד הנתבע.

פסק הדין הפלילי

2.         בהתאם לעובדות בהן הודה הנאשם, במעשיו אלו הוא רכש את התובעת כדי להעסיקה בזנות, הפך אותה לקניינו, ושלל את חירותה, תוך שהוא חי על רווחיה, לקח את  דרכונה מידיה שלא כדין ובנסיבות מחמירות.

עבירות אלה כולן הוכחו באמצעות פסה"ד בו הורשע הנאשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות,

סרסרות למעשי  זנות, עיכוב דרכון, והפרת הוראה חוקית.

            העובדות שפורטו בכתב האישום ואשר מתייחסות לתובעת,  מלמדות כי הנאשם ביחד עם אחרים קשר בשנת 2001 קשר עם בעל משרד "לשירותי ליווי" בבת ים, לסחור בנשים לשם עיסוק בזנות. במסגרת הקשר ולשם קידומו זייף הנאשם ביחד עם אחרים מסמכים רשמיים שונים שלא כדין, על מנת לאפשר את כניסתן של הנשים תחת זהות בדויה לצורך "הכשרת" כניסתן לארץ ומניעת איתורן וגירושן מהארץ.

התובעת שהיא אזרחית אוקראינית ילידת 1981, הובאה ארצה בסמוך לחודש מאי 2001, כאשר נאמר לה שהיא באה לישראל כדי לעבוד במלצרות. הנאשם ביחד עם אחרים אסף אותה משדה התעופה, דרכונה נלקח ממנה, ובמפגש הראשון עמה נמסר לה כי היא "נקנתה" לשם עיסוק בזנות. היא שולבה במשרד "שירותי ליווי", והועסקה  בזנות כאשר הנאשם חי על רווחיה, היא קיבלה שכר יומי של  50 ש"ח, וסך חודשי של 300$, שאמור היה להישלח למשפחתה באוקראינה, והיא נדרשה לשלם מהכנסותיה סך של 200 $ כדמי שכירות חודשיים. התובעת המשיכה לעסוק בזנות עבור התובע, במשך כחמישה חודשים,  עד למעצרה ביום 9.10.01.

טענות הנתבע

3.         הנתבע בתצהירו, מבקש לחזור בו מהודאתו במסגרת ההליך הפלילי. בסיכומיו הקצרים מסביר הנתבע כי הודה במסגרת עסקת טיעון, בהמלצת סניגורו, על מנת להבטיח שלא יוגש כתב אישום נגד אשתו, שהיתה חשודה בזיוף מסמכים ודרכונים.  ואולם כעת יכול הוא לטעון לגרסתו כפי שהיו הדברים לאשורם, ללא השפעה של שיקולים זרים. לטענתו, התובעת היתה מעוניינת לעבוד כנערת ליווי בארץ, ולפיכך לא נגרם לה כל נזק, אשר הוא אחראי לו. לראיה, הוא טוען כי התובעת המשיכה לעבוד בזנות אף לאחר שהוא נעצר על ידי המשטרה, עד ליום מעצרה. בחקירתו הנגדית טען שהוא מעולם לא סחר בתובעת ולא רכש אותה, כפר בכל האישומים המיוחסים לו, וטען שאיננו מבין עברית, אף כי בפרטיכל מצוין במפורש כי כתב האישום הוקרא ותורגם לו. יצוין כי בשעת הטיעונים לעונש הביע הנאשם חרטה, ואמר כי הוא מצטער על מה שעשה, וכי הוא מבקש סליחה (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 8.7.02).

הנתבע טוען בסיכומיו, כי משלא הגישה התובעת תצהיר ולא העידה בבית המשפט, הרי שלא ניתנה לו הזדמנות לחקור אותה, והיא לא הוכיחה תביעתה. לטענתו, פס"ד פלילי הוא רק ראיה לכאורה בהליך אזרחי, ולכן זכותו לחקור את התובעת, על מנת לסתור את ממצאי הערכאה הפלילית.

הנתבע טוען כאמור, כי התובעת הגיעה מרצונה לישראל, ביודעין, ומתוך כוונה לעסוק בזנות. בכך, סוטה הוא מהודאתו שנתן במשפט הפלילי, ואשר משמשת בסיס עובדתי לתביעה שבפני. אין באפשרותו של הנתבע לחזור בו מן הודאתו בהליך הפלילי, במסגרת תביעה אזרחית זו.

בכל מקרה, הלכה פסוקה היא במשפט הפלילי, והדברים עולים גם במפורש מנוסח הסעיף בחוק העונשין, כי לא נדרש להוכיח רכיב של אי הסכמה מצד הקורבן, על מנת לבסס הרשעה. ראה לעניין זה בש"פ 291/01 ריבאי נ' מ"י וכן בשפ 7502/01 שמואלוב נ' מ"י.

ואולם במשפט אזרחי עסקינן, ואם היה עולה בידו של הנתבע לסתור את הבסיס העובדתי של כתב האישום המתוקן, הרי שניתן היה להתייחס לכך במשקל הראייתי הניתן להכרעה הפלילית.

הנתבע לא הוכיח בראיה כאמור, מעבר לתצהירו, כי התובעת הגיעה מרצונה החופשי לישראל מתוך כוונה לעסוק בזנות, וכי לא כפה אותה לכך.