פסק-דין בתיק א 2190/05

בין הצדדים התקיים הליך בוררות בקשר לתביעות הדדיות שהיו ביניהם, בנוגע לדירה שבנתה המשיבה עבור המבקשת. ביום 15.2.01, חתמו הצדדים על הסכם בוררות (נספח ב' לתובענה), מכוחו הם הסכימו למסור את הסכסוך שביניהם להכרעתו של עורך דין ירון גבר  (להלן: " הבורר"), כבורר יחיד.

הבוררות התקיימה בפני הבורר, והבורר דן והכריע בסכסוך, ונתן פסק בורר.

המבקשת טוענת כי סכום מסוים לו היא זכאית, לא נתבע על ידיה בתביעה המקורית, עקב חילופי עורכי דין.

המבקשת פנתה, לכן, לעו"ד אילן בומבך, ובקשה ממנו כי ימנה בורר ליישוב המחלוקת בינה לבין המשיבה שעניינה תשלום סכום נוסף של 32,702 ש"ח, בגין עבודות אלומיניום עליהם שילמה המבקשת, אך לטענתה המשיבה לא ביצעה אותן (להלן: " הסכום הנוסף"). 

עו"ד בומבך מינה את עו"ד גבר כבורר, תוך שציין כי הוא אין הוא מוסמך לקבוע האם קיים סכסוך הניתן להתברר בבוררות, ואם הבוררות הקודמת מונעת בוררות נוספת אם לאו.

בהתאם להחלטת הבורר מיום 6.5.05, הגישה המבקשת אבעיה לבית המשפט, בה היא עתרה כי בית המשפט יכריע בשאלה המשפטית האם המבקשת יכולה לשוב ולתבוע בהליך הבוררות את הסכום הנוסף, או שמא היא מנועה מלעשות זאת מכוח כללי מעשה בית דין.

תקנה 234 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת מתי ניתן להגיש אבעיה. בהתאם לתקנה:

" מקום שנקבע בכל דין כי אדם חייב או רשאי להביא לחוות דעתו של בית המשפט שאלה המתעוררות במשפט או בהליך, יש להרצותה בצורת אבעיה".

בענייננו פנתה המבקשת כאמור לבית המשפט, בבקשה שבית המשפט יחווה את דעתו בשאלה שהתעוררה בהליך הבוררות.

הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הם מבקשים שלא יתקיים דיון בתובענה, וכי בית המשפט יורה על הגשת סיכומים בכתב. בהחלטה מיום 4.12.06 ניתן תוקף של החלטה להסכמתם, ונקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת כי הצדדים הסכימו שהבוררות תתנהל שלא בהתאם לסדרי הדין. לטענתה, הכלל של "השתק עילה" יסודו בסדרי דין - בתקנה 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי. לכן, כלל זה, כיתר כללי סדרי הדין, איננו חל על הבוררות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי אף לו הזכות הנטענת על ידי המשיבה היתה זכות מהותית, הרי בהסכם הבוררות סוכם כי הבוררות לא תהיה כפופה לדין מהותי.

המבקשת התייחסה לס' 21 לחוק הבוררות. לטענתה, סעיף זה שולל ממנה רק את הזכות לשוב ולתבוע את מה שכבר תבעה בעבר במסגרת הבוררות. אולם, הסעיף איננו שולל מהמבקשת את הזכות לתבוע את הסכום הנוסף, שלא נתבע במסגרת הבוררות.

מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתיר למבקשת לשוב ולהגיש טיפין טיפין תביעות נגד המשיבה בגין אותה עילה, כאשר המבקשת עצמה מודה כי הסכום הנוסף הוא חלק מאותה עילת תביעה.

לטענת המשיבה, הסכם הבוררות מוצה כאשר הצדדים עשו בו שימוש, הגישו תביעותיהם על פיו, קיימו דיון בבוררות, קבלו פסק בורר וקיימו אותו, מבלי שצד כלשהו בקש את ביטולו.

עוד טענה המשיבה, כי אף שהבורר לא קשור בדין המהותי והפרוצדוראלי, הרי הוא איננו משתחרר מכל המסגרות הדיוניות והמהותיות, מה עוד שהצדדים עצמם לא ויתרו על זכויותיהם היסודיות. לטענת המשיבה, ויתור על הוראות הדין, איננו משחרר מקיום הוראות שיסודן במשפט הטבעי ובעקרונות יסוד של המשפט.

לבסוף טענה המשיבה, כי בבוררות עצמה בקשה המבקשת לדון בתביעתה בגין הסכום הנוסף, והבורר סרב ודחה את הבקשה, שכן סעד זה לא נתבע כלל. המבקשת לא עתרה לתיקון כתב תביעתה בבוררות, אלא חיכתה עד שהבורר סיים את תפקידו, וכעת היא מבקשת לשוב ולדון בנושא שעלה בבוררות אך נדחה.

דיון

אני סבורה כי יש לדחות את התובענה. 

הטעם הראשון לדחייה מבוסס על ס' 21 לחוק הבוררות.

הסעיף קובע: