פסק-דין בתיק א 219/98

א.         התובע, יוסף ממו, יליד 26.9.1938 (להלן: "התובע"), נפצע קשה בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 18.5.97, עת נהג ברכב מסוג פורד טרנזיט שהיה אותה עת מבוטח כדין אצל הנתבעת.

מן האמור בכתב התביעה עולה, שהתאונה אירעה עת נהג התובע ברכבו במהלך נסיעת עבודה. רכב שנכנס לתוך נתיב נסיעתו של התובע גרם להתנגשות הרכב שבו נהג התובע ברכב מסוג סמיטריילר שעמד בתמרור "עצור" (להלן: "התאונה"). 

ב.         התובע הועבר ממקום התאונה למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם כשהוא סובל משברים פתוחים בשתי הרגליים.

למחרת הגעתו לבית החולים, נאלץ התובע לעבור קטיעה גבוהה של רגל שמאל, מעל הברך, מחמת נזק שנתגלה ברקמות הרכות ובכלי הדם.

התובע נשאר מאושפז למשך כחודשיים במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, והועבר לאשפוז של כחודש נוסף במחלקה האורתופדית, ולאחר מכן למשך כשלושה חודשים נוספים בבית החולים פלימן לשיקום (עד 4.11.97).

התובע נאלץ להתמודד מאז התאונה עם רגל שמאל קטועה, כשהוא מאושפז בהמשך פעמים נוספות בבית החולים בנהריה.

ביום 31.8.98 אושפז התובע במחלקה האורתופדית של בית החולים רמב"ם עד 18.9.98.  למרות נסיונות הרופאים להציל את רגלו הימנית של התובע, בוצעה במהלך אשפוז זה ביום 3.9.98 קטיעה גם בירך ימין של התובע, מעל הברך, וזאת מחמת זיהומים קשים. התובע נותר נכה לצמיתות ומרותק לכסא גלגלים.

ג.          התאונה היא גם תאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע את נכותו כדלקמן:

80% נכות עבור כל רגל בשל "קטיעת הגף התחתון... בשליש העליון של עצם הירך או בסמוך מתחת לשליש"- לפי סעיף 47 (6) ב' של מבחני הנכות, סה"כ 96% נכות רפואית. המוסד לביטוח לאומי עשה שימוש בתקנה 15, והעלה את נכותו של התובע ל- 100% נכות לצמיתות.

אין מחלוקת בין הצדדים שקביעת המוסד לביטוח לאומי באשר לנכותו הרפואית של התובע היא קביעה על פי דין, כמשמעותה בסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

            הנתבעת לא חלקה על כך כי הארוע בו נפגע התובע הוא אכן תאונת דרכים, וכי עליה לפצות את התובע על פי חוק הפלת"ד, אולם, לטענת הנתבעת כיוון שמדובר גם בתאונת עבודה, אשר הוכרה ככזו על ידי המוסד לביטוח לאומי, על התובע למצות את מלוא זכויותיו במסגרת המוסד לביטוח לאומי.

ד.         פרופ' זאב גרוסווסר, מומחה לרפואה שיקומית מבית החולים לוינשטיין, נתמנה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט על מנת לבחון את צרכיו השיקומיים של התובע (להלן: "המומחה").

בחוות דעתו מיום 4.7.99 כתב הפרופ' ז. גרוסווסר שהתובע היה בשעת בדיקתו מודע למגבלותיו ולמרות זאת היה מלא שמחת חיים. התובע מסר כי הוא נעזר במטפל אישי 24 שעות ביממה, כשילדיו מסייעים בנקיון הבית ובקניות.

פרופ' ז. גרוסווסר כותב בפרק הסיכום שהתובע נותר רתוק לכסא גלגלים, ללא אפשרות מעשית להתקין לו תותבות. 

התובע זקוק למעקב רפואי על ידי רופא שיקום או אורתופד פעם בשנה.

התובע זקוק לעגלת גלגלים קלת משקל המתבלה אחת לחמש שנים, ולעגלת רחיצה המתבלה אחת לחמש שנים.

באשר לצרכים השיקומיים קבע פרופ' גרוסווסר שהתובע אינו מסוגל להשתמש בתחבורה ציבורית, וזקוק לרכב פרטי המותאם למגבלותיו.

התובע זקוק לדיור מותאם לשימוש בעגלת גלגלים כולל הרחבת פתחים בחדרים ובחדרי השירותים.

שטח הדיור הנדרש לחולה הרתוק לכסא גלגלים גדול בכ-40 מ"ר לעומת דיור רגיל.