פסק-דין בתיק א 21788/03

בהודעה לחברת הביטוח כתב התובע:   "נסעתי לבקעה אל גרביה לפגישה עם קבלן בשם פאאד... נפגשתי איתו  במרכז המסחרי בכניסה לבקעה."

בהודעתו למשטרה אישר בחתימת ידו את הנוסח הבא:  "ש. למה  הגעת לבקה אל גרבייה?  ת. על מנת להפגש עם קבלן בנין בשם פאיד.  ש. האם היית לבד בבקה?  ת. כן הייתי לבד".

בתצהיר עדות ראשית כתב התובע:   "... נגנב כלי הרכב בהיותו  חונה נעול בסמוך לקפה אל-וזיר בבקה אל-גרביה.  יצאתי לפגישת עבודה עם בחור בשם פהד בבית הקפה ולאחר חזרתי אל רכבי, גיליתי להפתעתי כי הרכב נגנב."

לכאורה, הכל ברור: התובע נסע לבדו לבקה אל-גרביה, כדי לפגוש שם את פהד (או "פאאד" או "פאיד"). אלא, שהתובע העיד:  "אספתי את פאהד מטייבה והמשכנו למקום הפגישה במסעדה בבקה אל-גרביה. באותה פגישה בבקה הבאתי את פאהד  וחיכה לנו שם קבלן שלד בתוך המסעדה. שמו של הקבלן זיאד."  משמע, לפי עדותו, הגיע התובע למקום מטייבה עם פהד, כדי  לפגוש אדם שלישי, זיאד - שינוי עובדתי משמעותי לעומת כל הגרסאות הקודמות.

התובע לא הציע כל הסבר כיצד לא נזכרה נסיעתו המשותפת עם פהד מטייבה בגרסאות הכתובות.  התובע הסביר,  שלא זכר את שמו של "זיאד" (שאותו לא  הכיר קודם) כשהעיד  במשטרה. השוטר שרשם את ההודעה, כנראה חשב שהקבלן שעמו התכוון להפגש היה פהד, שאת שמו הזכיר ולא  זיאד, שאת שמו לא הזכיר. אלא, שהתובע ידע שלא את פהד נסע לפגוש שם. מדוע אישר בחתימתו את הטעות של השוטר? וכיצד חזרה אותה "טעות של השוטר" גם בהודעת התובע  לחברת הביטוח וגם בתצהירו לבית המשפט?

קל היה לברר סתירות אלה אילו ניתן  היה להציג שאלות ל"פהד" ול"זיאד". התובע מנע בירור כזה.  בהודעה לחברת הביטוח נרשם מפי התובע: "אין לי את הטלפון של פאאד, זרקתי אותו כי בסוף לא  הסתדרנו על מחיר ולא עבדתי איתו". בבית המשפט התברר שזו לא אמת. התובע אישר, שהוא מכיר את פהד היטב מעסקים קודמים. לדבריו מספר הטלפון ש"נזרק" הוא של "זיאד" דווקא.  שוב אין התובע מסביר מדוע אישר בחתימתו רישום מוטעה (שמסכל את בירור נכונות התביעה)? התובע טען שנתן לחוקר חברת הביטוח את הטלפון של זיאד ושחוקר הביטוח שוחח עמו. לא  מצאתי לכך זכר  בתיעוד, וחוקר  הביטוח לא  נשאל על כך בחקירתו  הנגדית.

התובע העיד במפורש: "לא  ביקשתי מפאאד לבוא להעיד. אני לא רואה מניעה שיבוא להעיד. אני יודע איפה להשיג אותו. הוא נמצא  במפעל שלו".  אחרי עדות זו, נשמעו ראיות בישיבות נוספות של בית המשפט. התובע לא ביקש להעיד את "פאאד", לא נקב בשמו המלא, לא ציין את שם המפעל או כתובתו. בקצרה, לאחר שהתובע אמר שיש  אדם היכול להוכיח את גרסתו ושאין כל מניעה להביאו לעדות, הוא נמנע מהזמנתו לעדות ועשה הכל כדי למנוע את זימונו לעדות ע"י הנתבעת. מובן, שאילו היה פהד מעיד, נתן היה לאתר את "זיאד" - שלטענת התובע הכיר באמצעות פהד - ולשמוע את עדותו.

זאת ועוד: מהגרסה שנשמעה בבית המשפט עלה לראשונה, שאותו פהד נסע עם התובע למקום חנייתה  האחרונה של המכונית. משמע, בעת שהתובע הפעיל לטענתו את אמצעי המיגון אותו פהד היה עד לכך. והנה, ענין הפעלת אמצעי המיגון היה נושא לעדויות ארוכות של עדים רבים. האין זה מתבקש, שאותו פהד יעיד על מה שראו עיניו?

השוואת הגרסאות השונות של התובע חושפת הבדלי גרסאות בשלושה עניינים נוספים: המצאם של "שברי זכוכית", במקום שממנו נגנבה המכונית (כגרסתו בהודעה לחברת הביטוח), או העדרם (כגרסתו בעדותו) ודברים שונים ולכאורה סותרים, שאמר אודות היכרותו הקודמת עם המסעדה שבה שהה בעת הגניבה.  הענין השלישי בעל משמעות מיוחדת ואתייחס אליו בנפרד להלן.

בהודעה לחברת הביטוח אמר  התובע, שהוא "לא  יודע מי הבעלים הקודם של המכונית". זו אינה אמת. התובע העיד, שקנה את המכונית בהליכי הוצל"פ מפני שהכיר אותה לפני כן, שכן היתה בבעלותו של חבר שפשט רגל. מעבר  להשלכת הדברים על עניין המהימנות, ניתן ללמוד מכך מניע אפשרי של התובע לבדות גניבה שלא היתה ולא נבראה. הוא רכש את המכונית ב - 125,000 ש"ח ותובע מחברת הביטוח 172,000 ש"ח בגין גניבתה כעבור שימוש של 10 חודשים. משהתבררו  תולדות המכונית, טענה הנתבעת (כנראה במידה של צדק) שהדבר מקטין את תגמולי הביטוח בגין אובדנה.

לשיטת התובע נגנבה מכוניתו וכל הסתירות שוליות, ה"טעויות" שבגרסאותיו נובעות מתיעוד לקוי שלהן, או מאי-הבנות. לשיטת הנתבעת מדובר בשקרים ממש, הפוגמים במהימנות התובע עד שאין לקבל את טענתו שהתרחשה גניבה, או, את טענתו שהפעיל את מערכות המיגון של המכונית. לפי שיטת הנתבעת, התובע מסתיר הונאת ביטוח: התובע "מכר" את המכונית לגנב בבקה אל-גרבייה (שעל גבול הרש"פ) ובמקביל תבע תגמולי ביטוח בגין "ערכה" של המכונית העולה בכמעט  50,000 על מה ששילם עבורה בפועל 10 חודשים קודם.

עדויות ארוכות ומיותרות נשמעו באשר למיגון שהותקן במכונית. מדובר במכוניות יקרה וחברות הביטוח דורשות התקנה של מערכות שונות להגנה על מכוניות יקרות. למרות זאת, מכוניות כאלה נגנבות לעתים. הדבר לא מלמד בהכרח על שיתוף פעולה של הבעלים עם הגנב, או על הזנחת דרישות המיגון. כפי שהובהר, אפילו קויימו דרישות המיגון במלואן, תמיד  ניתן לגרור את המכונית למקום מסתור ושם להתגבר על כל מערכת מיגון שהותקנה בה. אי קיום דרישות המיגון, או סיוע פעיל לגנב, מייתרים מאמץ זה, או את חלקו. לאור הערכתי את מהימנות התובע וגרסתו איני מוצא צורך לחלץ מהראיות שנשמעו אודות מיגון המכונית בסיס לספקולציות נוספות.

המסקנה: בפני תביעה המבוססת בלעדית על עדות התובע. עדות זו פגומה מאוד, שכן התובע הסתבך בשקרים ובגרסאות סותרות. עדותו הזכירה מופע של קוסם השולף מכובעו במקום ארנבות, עדים, עובדות, וגרסאות, ע"פ הצורך ומעלימם מיד אחר כך... שהרי, עדים שלטענת התובע היו זמינים לא הושמעו ופרטיהם הוסתרו, כך שהזמנתם ע"י הנתבעת סוכלה.  איני נותן אמון  בתובע, שסיכל שיטתית את בירור האמת. מי שתובע תגמולי ביטוח צריך להוכיח כי התרחש "אירוע ביטוח" המכוסה בפוליסה. איני מאמין לתובע שאירוע הביטוח שאודותיו סיפר אכן התרחש. יתכן שהתרחש אירוע אחר, אך התובע עצמו סיכל את היכולת לברר את האמת אודותיו - ואיני רואה צורך לנחש את מניעיו.

בנסיבות אלה אני דוחה את התביעה. נוכח עלויות ניהול ההליך ישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 20,000 ש"ח.

ניתן היום ט' בניסן התשס"ה (18 באפריל 2005) בהעדר  הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק  הדין לצדדים בדואר.

ירון בשן, שופט