פסק-דין בתיק א 21744/04

מונחת בפני תביעה כספית לתשלום חיובי ארנונה על סך 97,688 ש"ח. התביעה הוגשה על ידי עיריית תל אביב ( להלן:"התובעת") בהליך של סדר דין מקוצר, כנגד חברת שרל מוצרי חשמל בע"מ ( להלן:"נתבעת 1") וכנגד מר שמואל דיאמנט (להלן:"נתבע 2"), ובמיום 29.5.06 ניתנה רשות להתגונן לנתבעת מס' 1. נתבע מס' 2 הוסף כנתבע נוסף ביום 16.8.05.

טענות התובעת :

התובעת הינה רשות מקומית המוסמכת להטיל ארנונה על מחזיקי נכסים בתחום שיפוטה. לטענתה, נתבעת 1 - היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה "המחזיקה" בנכס כמשמעו בסעיף 1 לפקודת העיריות - נכס אשר מיקומו ברחוב נחלת בנימין 130, 132 .

טוענת התובעת, כי הנתבעת 1 בהיותה מחזיקה של הנכס, בתחומה של התובעת, חייבת בתשלום לתובעת על פי דין בגין חיוב ארנונה וכדלקמן : יתרת ארנונה עד לשנת 2003 בסך 92,128 ש"ח , ויתרת מים עד לשנת 2003 בסך 3,968 ש"ח ואגרות שונות בסך 1,592 ש"ח ובסה"כ את סכום התביעה.

מוסיפה התובעת וטוענת, כי נתבע 2 הינו מנהלה של הנתבעת 1 ומאחר וקיבל לידיו באופן אישי כספים אשר שייכים לנתבעת 1 בגין פינויה מהנכס הרי שהנתבע 2 מחויב לשאת באופן אישי בחובות הנתבעת 1.  

טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים, בתחילת שנת 1997 השיבו את החזקה במחסן ברחוב נחלת בנימין 132 לבעליו הגברת שלוסברג, ונכון ליום השבת החזקה לבעליו שולם במלואו חשבון הארנונה במושכר.

טוענים הנתבעים, כי ספרי העירייה אינם משקפים נכונה את סכומי החוב העדכניים. לטענתם, במספר הזדמנויות שונות קבעה העירייה יתרות חובה שונות לאותו מועד ועל כן, אין לראות בספרי העירייה ראיה כלשהי לקיומו של חוב כלשהו.

לטענתם, ביום 14.6.99, פנו לתובעת במכתב המגולל את נסיבות השבת החזקה במחסן לבעלים עוד בתחילת שנת 1997.

יחד עם זאת, טוען הנתבע 2, כי מעולם לא החזיק באחד מהנכסים להם מפנה התובעת בתביעתה. משכך, לא קיימת יריבות בינו לבין התובעת.

זאת ועוד, בשנת 2001 עפ"י הסכם פשרה קיבלה הנתבעת סך של 203,000 ש"ח, סכום זה שימש את הנתבעת לצורך פירעון חלק מחובותיה לנושים שונים ובכלל זה חובות לתובעת. על כן, לא מובנות טענות התובעת כלפי הנתבע 2 .

סבורני שהמחלוקת בין הצדדים היא  בעיקרה מחלוקת משפטית,כפי שיפורט להלן בפסק הדין.

דיון

כמפורט בתדפיסי מצב החשבון של התובעת, חבה נתבעת 1 סך של 97,688 ש"ח בעבור שלושה נכסים הרשומים תחת שמה בפנקסי התובעת. מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה כנגד נתבעת 1 להתקבל, ואין מקום ליתן לה רשות להתגונן.

הנתבעת 1 היתה בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה "המחזיקה" בנכסים נשוא התביעה - כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת העיריות. במידה והייתה קיימת ( במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה ) לנתבעת 1 השגה כל שהיא בנוגע לחיובים הנדונים שומה היה עליה להגיש השגה בנדון והכל ולפי הוראות החוק. 

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות ( ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 קובע כדלקמן:

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או    השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות.