פסק-דין בתיק א 217429/02

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

            התובע, יליד 12.10.56, נפגע בתאונת דרכים ביום 16.10.97, בהיותו בן 41. על פי אישור המשטרה (נספח ב' לתצהיר עדותו של התובע), אירעה התאונה בשעה 13:30, בין רישפון למחלף פולג, והיה מעורב בה רק רכבו של התובע, דייהטסו מ"ר 9990007 (להלן: "הרכב"); התובע היה הנפגע היחיד. התובע צירף צילום של תעודת ביטוח חובה מס' 1491577, הנוקבת בפוליסה מס' 16032419097 אצל הנתבעת 1.

            הנתבעות טוענות להעדרו של כיסוי ביטוחי הן בשל "נהיגה בשכרות" והן בשל "הסעה בשכר". המחלוקת נסבה גם על שיעור הנזק.

נהיגה בשכרות

2.         בגין התאונה הועמד התובע לדין במסגרת תיק תד (בית המשפט לתעבורה נתניה) 10058/98. כתב האישום ייחס לו עבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה בשכרות, גרימת תאונה בה נגרם נזק וחבלה של ממש, לפי סעיפים 62 (2) + 380 (ב) לפקודת התעבורה, סעיפים 62 (3) + 38 (1) לאותה פקודה, תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה וסעיף 38 (3) לפקודה הנ"ל, בהתאמה.

            התובע הורשע בדין, לאחר שמיעת ראיות, בהכרעת דין מיום 28.12.00, בידי כב' השופט יהושע הלוי (להלן: "הכרעת הדין"). מאוחר יותר גם נגזר דינו של התובע. לא הוגש ערעור. הנתבעות ביקשו לקבל את הכרעת הדין כראיה, מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות. בקשה זו בדין יסודה. סעיף 42א (א) הנ"ל קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42ג מוסיף וקובע כי "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו... רשאי להביא ראיה לסתור... אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". רשות כזו לא נתבקשה וממילא לא ניתנה.

            ממצאי הכרעת הדין, המהווים, אם כך, גם ראיה בהליך הנוכחי, הם, בעיקרם, אלו: "... הנאשם היה במסיבה משעה 10:00 עד סמוך ל - 13:30 שאז עזב ונסע, וב 13:30 לערך היה מעורב בתאונה עצמית (פגע בעץ) וב - 15:15 היתה רמת האלכוהול בדמו כמיוחס לו (261 מיליגרם אלכוהול לכל 100 מ"ל דם - א.ז.)... לרמה כזו של אלכוהול הוא הגיע לאחר ששתה הרבה יותר משטען... אני קובע כי הנאשם נהג בשכרות וברמת אלכוהול גבוהה מאוד וודאי כמיוחס לו בכתב האישום וכי התאונה היתה כתוצאה מהתנהגותו ונהיגתו במצב הנ"ל ובאחריותו... אני מרשיע את הנאשם הן בענין השכרות והן בענין התאונה, הכל כמיוחס לו בכתב האישום" (עמ' 5 - 6 להכרעת הדין) (חלק ממוצג 2 לתיק מוצגי הנתבעות).

3.         התובע, לפיכך, היה בעת התאונה תחת השפעת אלכוהול, והורשע בגין נהיגה בשכרות. על פי הפסיקה, אין בכך כדי להביא לתוצאה של שלילת זכאות מכוח סעיף 7 (1) לחוק הפיצויים, השולל את הזכאות לפיצוי ממי שגרם לתאונת דרכים "במתכוון". כך אנו מוצאים ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (5) 337 (2003), בעמ' 353: "הכוונה בה מדבר סעיף 7(1), היא כוונה במובן הצר והדווקני של המושג. לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, ואפילו לא במודעות בהסתברות קרובה לוודאי לאפשרות שההתנהגות תגרום לתאונה, כדי לשלול את זכאותו של הנפגע לפיצוי (אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 119). לפיכך, נפסק כי נוהג שגרם לתאונה במצב של שכרות אינו מי שגרם לתאונה במתכוון (ת"א (ת"א) 646/81 נחמן נ' אליהו חברה לביטוח, צלטנר 493; ת"א (ב"ש) 874/84 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' חזק, פ"מ תשמ"ח(א) 208); כי נערה שקפצה ממכונית נוסעת בגלל חשש, בלתי מוצדק, באשר לכוונות הנוהג, לא גרמה לתאונה במתכוון, וזאת אף אם היתה קיימת סבירות גבוהה לפגיעה (ת"א 679/83 ג'מאל נ' חדיג'ה, פ"מ תשמ"ז(א) 221); וכי אין לראות בכוונתו של אדם הגורם לתאונה מתוך רצון להציל נפש או רכוש משום כוונה לגרום לתאונה, כי אם משום כוונת הצלה (י' אנגלרד, בספרו הנ"ל, בעמ' 120). בכל המקרים האלה חסר הנפגע רצון חופשי לגרום לתאונה, ועל כן אין לומר כי נפל בהתנהגותו פגם כה חמור המקים עילה לשלול את זכאותו לפיצויים" (ההדגשה שלי - א.ז.).

            הנתבעות מבקשות לטעון להעדר חבות מכוח תנאי בפוליסה, ומפנה למוצג 5, "התנאים הכלליים לפוליסת ביטוח החובה". סעיף 4 ב. (4) שם שולל זכאות לפיצויים "שעה שנהג הרכב נתון להשפעת משקאות משכרים ו/או סמים". אין לקבל טענה זו. ראשית, יש לפרש כל תניה בפוליסה מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים, תוך התחשבות גם במבחני "תקנת הציבור"; שנית, גם שעה שמדובר בתניה מפורשת, אזי כלל הוא, כי מקום שבו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב, עליה לעשות כן מפורשות, תוך שהיא מעמידה את המבוטח על כך שאין לו כיסוי מלא (רע"א לוי הנ"ל, בעמ' 361 - 362; דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון, סח, 66 (2004), פיסקה 25). מוצג 5 אכן התקבל כראיה, כיתר המוצגים שהוגשו על ידי הצדדים (החלטה בעמ' 13 לפרוטוקול), אך מעבר לראיה לכך שאלו התנאים המקובלים אצל הנתבעת 1 לא הוכח דבר. לא הוכח הקשר בין דפים אלה לפוליסה הספציפית שרכש התובע ולא הוכח שהתובע קיבל עותק מהם ושהיה מודע לכל ההוראות. אוסיף, כי בגב תעודת ביטוח החובה (מוצג 4 למוצגי הנתבעות), שהייתה בידי התובע, אין אף לא מילה אחת בנוגע לשלילת זכאות במקרה של נהיגה בשכרות או, למצער, הפנייה לתנאים כלליים כלשהם.

            הטענה, על כן, נדחית.

הסעה בשכר

3.         מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי התובע, לגביו אין חולק כי עסק בתקופה הרלוונטית בהסעת חלק מעובדי מסעדתו של חנן לייבושור, עבד גם ביום התאונה, והתאונה עצמה אירעה במסגרת הסעה בשכר.

            זוהי טענה בעלמא. היא עומדת בסתירה לראיה אחרת, שהנתבעות עצמן הגישו - הכרעת הדין. כזכור, נקבע שם שהתובע בילה בין השעות 10:00 ל - 13:30 לערך בבית חברים, שם שתה אלכוהול יתר על המידה; הוא יצא לבדו מבית החברים ובסמוך לאחר מכן ביצע את אותה תאונה עצמית. מתי בדיוק עסק בהסעה בשכר?

            די בכך כדי לדחות את הטענה.

            למעלה מן הצורך אפנה לעדותו של בעל המסעדה, חנן לייבושור. בתצהיר עדות ראשית הוא אומר כי "אלכסנדר איידנוב עבד עבור המסעדה בהסעות של עובדים (רוב הנסיעות אחרי 12 בלילה) במשך שנתיים לערך. אני הייתי ממונה על אלכסנדר איידנוב במסגרת עבודתו ואני קבעתי את זמני ושעות עבודתו. במסגרת עבודתו, היה אלכסנדר איידנוב אחראי על הסעת טבחית המסעדה ולעיתים גם עובדים נוספים (בד"כ שוטף הכלים). ידוע לי כי ביום 16.10.97, לאחר השעה 9:30 בבוקר, בכיוון נסיעה מצפון לדרום, איידנוב לא ביצע כל נסיעה למטרות עבודה". בחקירה נגדית הסביר כי לא נהג לרשום את שמו של התובע ביומן, להבדיל מעובדי המסעדה ביום נתון, אך מסיק שלא עבד בשעת הצהריים של אותו יום, מאחר ומדובר היה בחג הסוכות, יום ה', ובימי שבת וחג הייתה ההסעה מבוצעת לא יאוחר משעות הבוקר (עמ' 9 לפרוטוקול). אין כל סיבה לפקפק בעדות זו.

            הנתבעות, מצדן, העלו אוסף של ספקולציות, עדויות מפי השמועה ומעין טעויות קולמוס-ניואנסים-סתירות כביכול. אין בכך ולא כלום.

            אכן, ייתכן והתובע יכול היה לעשות מאמץ ולהעיד את אותם עדים שבמחיצתם בילה ואף שתה במשך אותו בוקר, אך ההסבר שנתן בנוגע לקשר שנותק זה מכבר הוא הסבר מספק. כבר נפסק כי "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין" (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא (2) 737 (1977), 743). כן הובהר, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651 (1991), 659).

4.         גם טענה זו של הנתבעות נדחית. מכאן חבות הנתבעות לפצות את התובע בגין נזקיו.

נכות רפואית

5.         בתיק זה מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר נחשון קנולר, מומחה בנוירוכירורגיה (להלן: המומחה"). בחוות דעתו מסכם המומחה: "נחבל בפנים ובבית החזה בתאונת דרכים, במנגנון פציעה הנחשב כחמור ומסוכן, על פי דווח מד"א. עקב תלונות נמשכות של כאבי צוואר וחזה בוצע בירור הדמיתי בקופת חולים ונמצאו שברים בחוליה D1 (גוית ראשונה) ובצלעות ראשונה ושניה. שברים אלו, אומנם ללא תזוזה וללא חסר נוירולוגי, גרמו לכאבים קשים בבית החזה ובסיס הצוואר, עובדה שהגבילה את תפקודו. היה בחופשת מחלה ארבעה וחצי חודשים. לדבריו עדיין סובל מכאב בצוואר ובסיבוב הראש לימין עם הגבלה בהרמת יד שמאל. בבדיקתו אכן התרשמתי שכאב בבית חזה שמאל מגביל אותו בתנועת היד לפנים. תנועות עמוד שידרה צווארי היו תקינות עם הגבלה קלה מאוד בתנועה סיבובית לימין (אם כי טווח התנועה הסיבובית משמאל לימין כמעט ללא הגבלה לגילו). לא מצאתי כל חסר נוירולוגי וגם בדיקת ה EMG היתה תקינה. יש לציין את מיעוט המסמכים הרפואיים שהגיעו אלי. לאור כל האמור לעיל אני קובע את נכותו בגין התאונה בסך 5% לפי סעיף 9 מותאם ובכך כולל את ההגבלה בהרמת היד וסבוב הצוואר לימין".

            חוות הדעת המצויה בתיק איננה חתומה ואיננה נושאת תאריך; הסעיף אליו מפנה המומחה, סעיף 9, לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, עניינו מחלות לב. אני מניח שכוונתו הייתה לסעיף מותאם אחר. בכל מקרה, הצדדים לא העירו דבר בקשר לכך. ברור שהנכות הוענקה בגין ההגבלה בהרמת היד וסבוב הצוואר לימין, והיא נכות מוסכמת של 5%.  

"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר

6.         "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע.  כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה  של  הנכות  על  התפקוד  בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של  התובע  המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)).