פסק-דין בתיק א 217100/02

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 170,000 ש"ח. התובעים הם החוכרים לדורות של חנות ברח' פרישמן 75 בתל אביב ( להלן: "החנות"). הנתבע הוא מי שהיה נשוי לבתם של התובעים משנת 1984 ועד חודש יולי 2003, עת התגרש ממנה.

2.         התובעים טוענים כי בתחילת שנות התשעים, כאשר ביקש הנתבע לנהל עסק עצמאי, סוכם בעל פה בינו לבין התובע 1 ( להלן: "התובע") כי הנתבע ישכור מהתובעים את החנות תמורת דמי שכירות בסך השווה ל- 700 דולר לחודש. דמי השכירות שולמו כסדרם עד לחודש ספטמבר 1995, אך מכאן ואילך החל הנתבע לפגר בתשלום ולבסוף חדל כליל מלשלמו. פניות דיסקרטיות של התובע אל הנתבע שנעשו במשך השנים לא הועילו. הנתבע אמנם לא התכחש להתחייבותו לשלם דמי שכירות, אך ביקש כל פעם דחיות בנימוק שמצבו הכלכלי אינו מאפשר זאת. ביום 26.9.2002 פנה ב"כ התובעים במכתב דרישה אל הנתבע, ונענה ביום 30.9.2002 באמצעות בא כח הנתבע, שטען כי התובעים העמידו את החנות לרשותו של הנתבע ללא תמורה.

3.         הנתבע טען כי מעולם לא התקשר בהסכם שכירות עם התובעים ומעולם לא התחייב לשלם להם דמי שכירות חודשיים. החנות הועמדה לרשותו ללא תמורה ובלא הגבלת זמן, והיא שימשה לפרנסת משפחתו, לרבות בתם של התובעים שהיתה נשואה לו וכן שלושת הילדים המשותפים, שהינם נכדיהם של התובעים. לדבריו, הדרישה לתשלום דמי השכירות עלתה לראשונה רק לאחר שהיחסים בינו לבין רעייתו עלו על שרטון והחלו הליכי הגירושין ביניהם.

4.         סכום התביעה המקורי היה 340,000 ש"ח בגין דמי השכירות עבור שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, קרי, החל מיום 27.11.1995. בישיבת קדם המשפט מיום 2.1.2006 הופחת סכום התביעה והועמד על סך של 170,000 ש"ח, וזאת משום שהנתבע הגיש הודעה לצד שלישי נגד רעייתו לשעבר, לפיה עליה לשפותו במחצית מכל סכום אותו יחוייב לשלם. הוסכם כי לאחר שבית המשפט יקבע מהו השכר הראוי או המוסכם בגין החנות, אם אכן קיים שכר כזה, הנתבע יחוייב לשלם לתובעים אך ורק 50% משיעורו של סכום זה, בהתאם לחלקו היחסי בחוב המשותף לו ולרעייתו.

5.         למען שלמות התמונה יצויין כי ביום 15.7.2003 ניתן פסק דין בתיק זה על ידי כב' השופט דן מור, ולפיו נדחתה התביעה הכספית על הסף, אך הנתבע נצטווה לסלק את ידו מהחנות בתוך שישה חודשים, קרי, עד לחודש ינואר 2004. התובעים ערערו על פסק הדין. ביום 28.2.2005 התקבל הערעור בהסכמה, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לשם שמיעת ראיות.

6.         בתום ישיבת ההוכחות, ולאחר  שהתובע והנתבע נחקרו על תצהיריהם, הודיעו הצדדים על הסכמתם לפיה פסק הדין בתיק יינתן לפי ס' 79א' לחוק בתי המשפט, תשמ"ד- 1984.

7.         השיקולים שהנחו אותו במסגרת פסק הדין הם השיקולים הבאים:

(א)        אין חולק כי הנתבע שילם תחילה דמי שכירות בגין החנות, בסך השווה ל- 700 דולר לחודש (ראה הודאתו בע' 9 וכן 13 לפרוטוקול). לדבריו, עשה כן עד חודש נובמבר 1992; לדברי התובע, התשלום נמשך עד לחודש ספטמבר 1995. משמע, למרות שמדובר ביחסים בין בני משפחה, מלכתחילה היתה התחייבות של הנתבע לשלם דמי שכירות לתובעים, והשאלה היא האם התחייבות זו בוטלה כטענת הנתבע, או שנותרה על כנה כטענת התובעים.

(ב)        אין חולק כי גם במועד מאוחר יותר, לאחר שלטענתו שלו ויתר לו התובע על תשלום דמי השכירות, שילם הנתבע מעת לעת סכומי כסף לתובע בגין החנות, כפי שהודה הנתבע בעדותו (ע' 13 לפרוטוקול). לטענתו, עשה כן בהתנדבות שכן לא היה חייב לשלם דמי שכירות. תשלומים אלה מחזקים את טענתו של התובע לפיה לא ויתר מעולם על דמי השכירות.

(ג)         אין חולק כי בשיחה שהוקלטה על ידי התובע בחודש ספטמבר 2002, כאשר דרש התובע תשלום דמי שכירות, הנתבע לא אמר לתובע שהיתה ביניהם הסכמה בדבר ויתור על דמי שכירות, אלא רק שאין לו יכולת כלכלית לשלם דמי שכירות משום שרעייתו הכניסה אותו לחובות (ע' 12 לפרוטוקול). לדבריו, הוא היה ב"לחץ נוראי" באותה תקופה ולכן לא אמר זאת. המנעותו של הנתבע מהעלאתה של טענת ההגנה הנוכחית שלו באותה שיחה, פועלת לחובתו.

(ד)        קיימת מחלוקת עובדתית האם בין השנים 1992- 2002 נדרש הנתבע על ידי התובע לשלם דמי שכירות בגין החנות. העובדה שהנתבע שילם מעת לעת סכומים כלשהם לתובע, עשוייה ללמד כי אכן נדרש לשלם דמי שכירות שכן אדם המצוי בקשיים כלכליים אינו מתנדב  לשלם כספים שאינו חייב לשלמם.

(ה)        התובעים לא העלו על הכתב דרישה כלשהי לתשלום דמי שכירות מהנתבע, קודם לפניית בא כוחם בחודש  ספטמבר 2002. התובע הודה בס' 9 לתצהירו כי הפניות לנתבע בוצעו "בעדינות", בהיות הנתבע נשוי לבתו של התובע ואבי נכדיו. דבר זה עשוי היה ליצור אצל הנתבע את הרושם לפיו חרף דרישות בעל פה מעת לעת, התובעים ויתרו הלכה למעשה על תשלום דמי השכירות.

(ו)         יש להניח כי אלמלא התגרש הנתבע מבתם של התובעים, התביעה נגדו לא היתה מוגשת כלל, מה שעשוי ללמד על ויתור מצידם של התובעים על דמי השכירות בדרך של התנהגות, עד אשר עלו היחסים בין הנתבע לבין בתם על שרטון.

(ז)         התובעים לא זימנו לעדות את בתם, על מנת להוכיח כי מעולם לא ויתרו על דמי השכירות. המנעות זו פועלת לחובתם.

(ח)        הנתבע ידע היטב, לכל המאוחר מאז חודש ספטמבר 2002, כי הוא נדרש לשלם דמי שכירות לא רק  בגין ההווה, אלא גם בגין השנים שחלפו, אך המשיך להחזיק בחנות.

8.         הואיל והוסמכתי לפסוק לפשרה, ובשים לב לכל השיקולים שפורטו לעיל, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים דמי שכירות בגין 30 חודשים, לפי תעריף בסך השווה ל- 700 דולר לחודש. מהסכום המתקבל, סך של 98,700 ש"ח, יש להפחית מחצית, בגין חלקה של רעייתו לשעבר של הנתבע, כך שעל הנתבע לשלם לתובעים סך של 49,350 ש"ח, נכון להיום. היה והנתבע לא ישלם סכום זה בתוך 60 יום, יתווסף לסכום פסק הדין סך נוסף של 5,000 ש"ח.

            בנוסף ישלם הנתבע לתובעים סך של 1,234 ש"ח בגין החזר חלקי של אגרת התביעה וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

            כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

9.         המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.