פסק-דין בתיק א 216907/02

כללי

1.         בפנינו תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה, שארעה לתובע, ראובני אליצור (להלן: "התובע" או "אליצור") ביום 30.11.95, בעת ביצוע עבודה עבור הנתבעת 1 (להלן: "העירייה" או "הנתבעת"), רשות מקומית אשר הזמינה את שירותיו המקצועיים בתחום הצילום. תוך כדי ההכנות לביצוע העבודה לשמה הוזמן נפל התובע מגובה רב אל רצפת אולם אירועים ונפגע. הנתבעת בוטחה בידי הנתבעת 2.

טענות התובע

2.         התובע טוען כי הוזמן על ידי הנתבעת לבצע עבודת צילום. כהכנה לביצוע העבודה נאלץ הוא לפרוש תשתית כבלים באמצעותה יוכל לצלם ולהעביר את הצילום אל ניידת השידור שלו, אשר תשדר את המצולם על ידו. ניידת זו חנתה מחוץ להיכל התרבות ולאולם שבו הופק האירוע. תוך כדי פרישת כבלי השידור דרך מסדרון אחורי פתח התובע דלת אשר המשך הדרך ממפתנה לא היה המשך קרקעי, מה שהותיר את התובע באוויר והביא לנפילתו ארצה על הקרקע, מגובה של מספר מטרים. השבר בחוליות הגב, שנגרם כתוצאה מהנפילה, אובחן רק כעבור זמן.

3.        בסיכומו של דבר מתנקז טיעונו של התובע לעובדה כי הופנה לדלת שירות, שלא הוזהר כי טמונה סכנה בפתיחתה, כך שלא ננקט שום אמצעי אזהרה על הדלת או בסביבתה המורה על הסכנה המסתתרת מאחוריה. התובע טוען, כי התאונה נגרמה עקב התרשלות הנתבעת. מכאן תביעתו לחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקיו שנגרמו עקב התאונה: נכויות ומגבלותיו בתפקוד, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה מוגברות, אובדן השתכרות, פגיעה בתנאים סוציאליים ובתגמולים שונים וכן בגין כאב וסבל. בעקבות התאונה הכיר המוסד לביטוח לאומי בתביעתו, קבע לו 5% נכות ושילם לו דמי פגיעה כחוק.

טענות הנתבעות

4.         הנתבעות חולקות, בראש ובראשונה, על הטענה במישור החבות. מעבר להכחשה כללית של תאור התאונה, נטען, כי מלוא האחריות רובצת לפתחו של התובע. לשיטתן, כלל לא התרשלו או הפרו חובה חקוקה כלפי התובע. לדידן, התובע בכלל הגיע לאזור השירות במרכז האירועים מבלי שנדרש לכך.  עובדה היא כי בזמן התאונה שהה התובע לבד וללא אף גורם מוסמך מטעם הנתבעת. כן טוענות הנתבעות כי התובע פעל בניגוד לתנאי השטח המצויים במקום התאונה, קרי- נכנס בדלת ללא ידית, התעלם משלט ברזל שסימן "אין כניסה", ולבסוף- עבר מבעד למחסום שהועמד לפני הדלת בכדי למנוע מקרים דוגמת תאונתו שלו.

            הנתבעות מכחישות גם את היקף הנזקים הנטענים.

5.         כפי שעולה מטענות הצדדים, המחלוקת שלפנינו נטושה הן לעניין אחריות העירייה לאירוע התאונה, הן לעניין אשמו, המכריע או התורם, של התובע והן באשר להיקף הנזקים שנגרמו לו. בכל אלה יש להכריע.

אחריות

תיאור אירוע התאונה

6.         עיון במסמך הרפואי הראשון בעניינו של התובע מהמרכז הרפואי תל אביב ע"ש סורסקי- בי"ח איכילוב, הינו מיום התאונה, משעה 16:35, ובו נרשם כך: "בן 40, נפל על ישבן מקומה 3. מתלונן על כאבי גב תחתון ואגן. ללא חבלת עמ"ש צווארי... אורטופד: רגישות בע"ש מותני בעיקר ברמות L4-S1 ופרוורטברלי עם כאבים בתנועות; צ. ע"ש מתני... ללא שברים." (מסמך רפואי מיום 30.11.05). מסמך זה נערך כפי הנראה סמוך לזמן פציעתו של התובע. בהמשך, עיון בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, אשר מולא ע"י התובע ביום 7.5.98, כשנתיים וחצי לערך לאחר פגיעתו, מגלה כי שם נכתב בתת פרק ג' "תאור הפגיעה" כי: "במהלך עבודתי נתבקשתי לצלם אירוע בתיאטרון עינב בת"א (טקס יקיר העיר) הגעתי למקום בערך  בשעה 14:00 כדי לבצע הכנות. עליתי לקומה שנייה כדי לפרוש כבלים. פתחתי דלת צעדתי פנימה ונפלתי מגובה 5 מ' על הבמה". (טופס ב.ל. 211 מיום 7.5.98). ממסמך זה עולה תמונה שלפיה התובע נפל במקום עבודתו, ולא זו בלבד, אלא הוא חוזר על התיאור כי נפל מן הגובה, מקומה שאיננה קומת הקרקע, כל זאת במהלך פריסת תשתית מערכת הצילום לערב לשמו הוזמן. בטופס הבקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה אשר מולא על ידי התובע הוא מוסר, בסעיף 12 שעניינו "פרטים על הפגיעה" כך: "נפילה מגובה 5 מ', פגיעה בגב ובצוואר". (טופס ב.ל. 200 מיום 7.5.98). ממסמכים אלו ניתן ללמוד חד משמעית שהתובע נפל מן הגובה אל הארץ תוך כדי עבודתו כצלם שעה שפרש את החוטים/כבלים לשם ביצוע צילום האירוע שנדרש. כלומר - לא תאונה תוך כדי הליכה ברחבי היכל התרבות אלא נפילה בשטח עבודה בן מספר מטרים רבועים מקומת השירות אל קומת האולם.  

7.         בכתב התביעה נטען כי: "ביום 30.11.95 ... הוזמן התובע ע"י נתבעים 1 ו-2 לבצע עבודת צילום בטקס יקיר העיר, אשר אמור היה להתקיים באולם במרכז... מנהל האולם הורה לתובע לפרוס את כבלי הצילום כך שישתלשלו לבמה מחלון בקומה השנייה. התובע עשה דרכו במסדרון בקומה השנייה, פתח דלת ללא סימן אשר נראתה כדלת כניסה רגילה לחדר, וזאת במטרה לאתר את החלון ממנו היה עליו להעביר את הכבלים, פסע לכיוון ווילון אשר היה תלוי מאחורי הדלת, ולפתע נפל על הבמה מגובה של כחמישה מטרים ונפצע בכל גופו... לאחר מעשה התברר כי הדלת אותה פתח התובע לא הייתה דלת רגילה, אלא נפערה ישירות לחלל הבמה בגובה כ-5 מטרים מהבמה, ומאחוריה לא היה כל משטח הליכה ו/או עמידה." (כתב תביעה, ס' 5). על דברים דומים חזר התובע בתצהיר עדותו הראשית. אכן, מהתמונות המקוריות והצבעוניות שצולמו לאחר קרות האירוע וצורפו לתצהיר (תצהיר עדות ראשית, תמונות בדפים מס' א'4-א'7), ניתן ללמוד כי המדובר במעבר המורכב משתי דלתות. כאשר הדלת הימנית נפתחת ראשונה ולאחריה ככל הנראה קיימת אפשרות לפתוח גם את הדלת השמאלית. קודם ולפני דלתות אלו ניצב מחסום בצורת האות ח' המצוי במרחק מה מן הדלתות ומאפשר בכל זאת לפתוח אותן בצורה כזו שאדם מבוגר יכול לעבור דרך הדלת השמאלית לאחר שפתחה. בצילומים אלו מופיע פרט מהותי נוסף והוא שלט האזהרה בגובה העיניים (של אדם בוגר) המורה על אי כניסה או מעבר אל מעבר לדלת. מעבר לכך לא מצויים כל אמצעי אזהרה נוספים.

            שלט זה, של "אין כניסה", גם אם היה על הדלת במועד האירוע, יכול לרמז גם על איסור כניסה מסיבות אחרות דוגמת "שטח פרטי" או "איזור למורשים בלבד" וכיוצ"ב, ולא בהכרח על סכנת נפילה דווקא. עצם הצבתו לא פוטרת מאחריות, במיוחד אם התובע הונחה להשתמש בפתח זה לצורך העברת הכבלים.

            בעניין זה העיד מר רמי יצחקי, אשר עבד ביום האירוע ביחד עם התובע במרכז התרבות: "ש. שאתם מגיעים לשם יש חלוקת עבודה? ת. שניים פרקו ציוד ואליצור היה צריך לחפש מקום על מנת להעביר את הכבלים מהניידת לכיוון המצלמות שהיו באולם. ש. בשלב הזה לא התלוות אליו ואתה לא יודע מה קרה? ת. נכון. ש. אתה אומר שאחרי כן הלכת לבדוק את הדלת. אחרי שקרתה התאונה. ת. נכון. ש. מה שאתה אומר שלא היה שום סימון אזהרה? ת. לא היה שום שלט על הדלת היא הייתה נראית כמו כניסה לחדר. ש. היה שם שלט אין כניסה בולט בגובה העיניים? ת. לא זכור לי שהיה דבר כזה. ש. אני מראה לך את נספחי א' 4 שהיה שם גם מחסום לדלת? ת. בוודאות לא היה וכך גם השלט. היינו בהלם טוטאלי שלא היה כלום. ש. וילון היה? ת. וילון לא מבחוץ מבפנים, מחוץ לדלת בפרוזדור, אם אתה פותח את הדלת, היה וילון. היה חשוך. ש. האולם היה חשוך? ת. זה בגובה התקרה איפה שהיו מתקנים ואתה לא רואה. ש. האולם מתכוננים בו לאירוע והוא חשוך? ת. אתה פותח את הדלת אתה מעל גובה האולם. המנורות לא דלקו זה לא פרוז'קטורים שמאירים את הבמה. זה מאחורי הקלעים. ש. הדלת הזאת נפתחת אל חלל הבמה? ת. ברור, בין הדלת לבמה היה פרגוד. והיה חשוך. ש. מה היה המרחק בין הפרגוד לדלת. ת. זה לא היה צמוד..." (פרוטוקול עמ' 12-14).

8.         התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית: "ביום 30.11.95 ערכתי באולם מרכז עינב הכנות לקראת ביצוע עבודת צילום אשר הוזמנה על ידי מחלקת המופעים בעירית תל אביב...  ניידת השידור חנתה בחניון במפלס קרקע, והאולם עצמו נמצא במרכז במפלס שגובהו כגובה קומה 4-5 מעל פני החניון. את הכבלים מהניידת היה צריך לחבר למצלמות שהיו מוצבות באולם, והדרך היחידה לבצע זאת הייתה להעביר את הכבלים מהחניון, דרך חלונות המצויים בקומת המסדרון (קומה שנייה במרכז עצמו), משם לאורך המסדרון דרך דלת במסדרון אל מאחורי הקלעים של האולם ומשם למצלמות שבאולם."   (ס' 2-3). דברים אלו, טוען התובע, נודעו לו מנציג מטעם הנתבעת, הוא מר זכריה, מנהל האולם: "והוא גם הראה לי, כשעברנו  במסדרון, את הדלת שממנה צריך להעביר את הכבלים מהמסדרון אל מאחורי הקלעים. הדלת הייתה נעולה וזכריה היה אמור לדאוג לכך שתהיה פתוחה." (שם). באשר לנקודת הזמן בה נפל הצהיר: "לאחר מכן הלכתי במסדרון בקומה השנייה, פתחתי את הדלת עליה הצביע זכריה (הדלת הייתה ללא סימון ונראתה כדלת כניסה רגילה לחדר), מאחורי הדלת היה וילון, ניסיתי להסיט את הוילון ותוך כדי כך צעדתי צעד אחד קדימה כאשר לפתע "נעלמה הקרקע" מתחתי ונפלתי על הבמה מגובה של כ-5 מטרים". (שם, ס' 4). בהמשך תצהירו מוסר התובע: "אדגיש כי ביום התאונה לא היה כל מחסום ו/או שלט, אזהרה מכל גודל וצבע כלשהו לפני או על יד או על הדלת, וגם זכריה בסיור לא הסביר לי שזו למעשה אינה דלת רגילה אלא דלת הנפתחת ישירות אל חלל הבמה בגובה". (שם, ס' 5). על דברים אלו חזר התובע בחקירתו: "ש. תתאר לי את הסיור עם זכריה? ת. התחיל מהלובי עלינו במעלית למפלס העליון כל השולחנות מצויים שמה. שם חיפשנו איפה רואים את הניידת... שאלתי את זכריה איך אני מגיע לאולם והוא הצביע על הדלת שלא היה עליה שום סימן ולא חיבלול אפר לבדוק אצלהם מתי הם הזמינו, שאני באתי לצלם תוך כמה ימים זה כבר היה. הוא אמר לי שדרך הדלת הזו אני נכנס לאולם הוא רק שכח לומר לי שהבמה אולי נמצאת למטה הוא גם לא ידע כנראה. הוא המשיך עם המסדרון לאולם, לצידי האולם ואני נגשתי לאותה דלת, פתחתי את הדלת. דיקלורמה הוא וילון ענק שפרוס לאורך כל האולם. פתחתי את הדלת עם ידית היא לא הייתי (צ.ל. הייתה. א.ז.) נעולה היא הייתה סגורה. ש. הגעת למקום הסתובבת עם זכריה ונפרדתם בדיוק ליד הדלת? ת. כן. ש. לא היה שלב בדרך שבו עזבת את זכריה וכל אחד עשה משהו אחר? ת. ניסיתי להזיז את הוילון וראיתי שהוא לא זז. ש. באיזה שלב הדלת הייתה נעולה עם בריח? ת. שום שלב. ש. מפנה לסעיף 3 לשורה האחרונה לתצהירך... ת. הדלת הייתה נעולה מבחינת מוגבת. זכריה השאיר אותי ליד הדלת לא היה לי צרור של מפתחות לא פרצתי את הדלת" (פרוטוקול, עמ' 37-39). 

9.         חיזוק לטענות התובע ניתן למצוא בגרסת העד מר יהודה גבאי בעניין זה ממש. עד זה  מכיר את התובע באופן אישי וגם הוא עבר בעד אותה דלת נשוא התובענה ביום 13.2.2001 ונפל, וכך העיד: "ש. אתה עשית את מה שאמר לך איש הצוות שלך? ת. הוא הצביע לכיוון ואני הלכתי לשם. ש. על הדלת אני אומר לך שחלק מהמבנה שלה יש שם סימן בולט של אין כניסה. ת. נכון אבל קטן. זה לא אומר שזה מסוכן. גם על לשכת השופט יש שלט. ש. היה שם מחסום? ת. כן. ש. בזמן שאתה הגעת לשם האולם היה מואר? ת. האולם היה מואר לסירוגין, עבדו. ש. כשהדלת הזאת היא קצת פתוחה רואים את כל האולם? ת. היה פרגוד שמסתיר אותה. ש. פרגוד היה בינך לבין הדלת? ת. מאחורי הדלת היה פרגוד. ש. הוא קיים עד היום, ראית אותו שוב? ת. אני מניח שכן, הוא חלק מהתפאורה, כדי להסתיר את ספקי הכוח וכו'. ש. מציג את צילומי הבמה. זאת הדלת שבה מדובר? ת. נכון. בתמונה א' 4 רואים בדיוק את מה שראיתי. ש. הדלת הזאת מסומנת ב- X ב-א' 1? ת. נכון. ש. אז היכן הפרגוד? ת. אם לא היה פרגוד שיבלום את הנפילה שלי לא הייתי פה. החיכוך והתברברות איתו בלמו חלקית את הנפילה... ש. מאיפה היה תלוי הפרגוד? ת. מעל הדלת בחלק הפונה לאולם..." (פרוטוקול עמ' 10-11). בתצהיר עדותו הראשית מסר מר גבאי את הדברים הבאים: "ביום 13.2.01 הגעתי למרכז עינב לביצוע הכנות לשידור במסגרת עבודתי. עליתי למסדרון הקומה השנייה כדי להעביר כבלים מחלון בקומה השנייה, דרך המסדרון לבמה. ניגשתי לדלת שעליה היה שלט קטן כמתואר בתמונה הרצ"ב ושלמפני שני עמודים נמוכים וביניהם מתוח פס. הדלת הייתה פתוחה במקצת ומאחוריה היה פרגוד. אדגיש כי על הדלת לא היה סימון המזהיר בפני סכנה, ומהשלט שהיה אפשר היה להבין שהוא מכוון לאנשים מזדמנים, ומטרתו למנוע הפרעות למתרחש על הבמה... אדגיש שוב כי על הדלת לא היה כל שלט המזהיר מפני סכנה והאוסר על הכניסה, וכל רמז לכך שזו אינה דלת רגילה אלא דלת אשר דרכה עלולים ליפול מגובה. רק לאחר האירוע שמו על הדלת שלט אזהרה גדול וברור." (תצהיר עדות ראשית, יהודה גבאי, ס' 2-11). 

10.       בסוגיית קיומו של שלט אזהרה וכן מחסום לפני המעבר אל כיוון הדלת העידו מטעם הנתבעת מר ישראל וויזר וכן מר זכריה כהן. בתצהיר עדותו הראשית מסר וויזר את הפרטים הבאים: "בין השנים 1995-2000, לרבות ביום התאונה, שימשתי כמנהל אחזקה במרכז ענב לתרבות... במהלך ההכנות לאירוע ובזמן ששהיתי באולם, קראו לי מחדר הסאונד עקב נפילה של התובע. ניגשתי לתובע וראיתי אותו שכוב על גבי רצפת האולם... לפני התאונה (וגם לאחריה כמובן) עשינו את המירב הדרוש להבנתנו, כדי למנוע מזרים לפתוח את הדלת שממנה טוען התובע שנפל. כך למשל, על הדלת היה מותקן שלט "אין כניסה". בנוסף, לפני הדלת היה מעקה בטיחות. הדלת באופן קבוע נעולה, ואפילו התובע מציין זאת בעצמו בתצהיר, בסעיף 3... לפי התמונות שמצורפות לתצהיר ניתן לראות שאכן היה שלט "אין כניסה" ומעקה בטיחות (אם כי בזמן התאונה היה הפוך) וסוגר עליון". (תצהיר עדות ראשית, ישראל וויזר, ס' 2-9). במצב דברים נתון, בו התובע פסע לו לאיטו דרך הדלת, קשה לקבל את טענת מר וויזר שהדלת הייתה נעולה. היא הייתה סגורה, אך לא נעולה. יותר מכל תימרור או אזהרה אחרת, נעילתה היא הפעולה אשר היה בה כדי למנוע תאונה זו. מעבר לכך, לא הוכח כלל וכלל כי השלט והמחסום אשר נטען כי הוצבו במקום אכן הוצבו לפני האירוע. התמונות המצורפות לתצהירו של עד זה צולמו שנים לאחר קרות תאונת התובע. אין בהן כדי לאשש טענה זו. דווקא בנקודה זו מסתברת יותר הטענה כי במקום לא היו אמצעי הזהירות הנ"ל. כך הצהיר והעיד בפניי, כאמור לעיל, מר רמי יצחקי אשר עבד עם התובע ביום המקרה במקום התאונה וכך גם הצהיר והעיד התובע בעצמו. גם מתצהירו של עד ההגנה מר זכריה כהן לא ניתן לחלץ נתונים אשר יאירו באור שונה את גרסת התובע. מר כהן הצהיר כי: "ביום התאונה הנטענת, פגשתי את התובע בחדר המדרגות, ושאלתי אותו מה הוא עושה כאן. הוא השיב שרוצה לצלם, ואמרתי לו שכדי לצלם באירוע דרוש אישור ממנהל האולם, ישראל וייזר. ביקשתי ממנו להמתין במקום, ולא לזוז, עד שאני אברר אם מותן לו לצלם באירוע. הלכתי לישראל וייזר שהיה באולם, ולפני שהספקי להגיע אליו... נשמעה צעקת התובע" (תצהיר עדות ראשית, זכריה כהן, ס' 3). על דברים אלו נשאל והשיב  התובע: "ש. זכריה כהן אומר בס' 3 לתצהירו...? ת. שקר וכזב מה שנאמר. האירוע נסגר חודש לפני כן כולל הצילום שלי. עשו תיאום עם זכריה וישראל, עם מנהל האירועים הם יודעים על כל מהלך שקורה, זה היה פעם ראשונה שצולם שם אירוע, אין מצב שיגיד שהוא לא ידע. הוא קיבל איתי הוא סייר איתי בסיור הלוקיישן". (פרוטוקול, עמ' 37).דבריו אלו של התובע מקובלים עליי. התובע הותיר רושם מהימן ודבריו אלו מדויקים ומתיישבים עם מבחן המציאות. אין חולק כי התובע הגיע על מנת לצלם באולם. טענה, שלפיה לאחר כניסתו של התובע לאולם עלה הצורך לבדוק אם בכלל ניתן לצלם איננה הגיונית. התובע הושאר לבדו במקום שבו לבסוף נפגע. 

11.       בשקלול סך הפרמטרים השונים, שהם לענייננו טענות התובע ועדותו, תצהיר ועדות מר רמי יצחקי, תמונות אולם הכנסים והדלת המובילה אליו ושממנה נפל התובע ועדותו הבלתי תלויה של העד יהודה גבאי, שהעיד כי: "שמעתי על נפילה שלו 8 חודשים לאחר הנפילה שלי. שמעתי שאח של ראובני נפל אבל עד היום שפגשתי אותו פה לא ידעתי במי מדובר" (פרוטוקול עמ' 10), מקובלת עליי גרסת התובע שלפיה נפל בזמן עבודתו באולם האמור כתוצאה מהליכה מבעד דלת אשר הייתה לא נעולה. עדי ההגנה לא הצליחו להזים טענות אלו. נהפוך הוא. ניואנסים קודמים, גם אם אינם מדויקים (דלת "סגורה", "נעולה" או "מוגפת"), אין בהם כדי להשמיט את הקרקע תחת גרסת התובע, שעה שבמאזן הסתברויות עסקינן.

שאלת הרשלנות

12.       לטענת התובע, לנתבעת, כמי שמחזיקה באולם וכמי שהזמינה עבודה בו, עומדת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, וכפי שעולה מן העובדות, התרשלה משלא דאגה לנעול את הדלת או לנקוט בתימרור מפורש המסביר את אופי הסכנה, קרי סכנת נפילה מגובה רב. נקיטת אמצעים אלו, לשיטת התביעה, הייתה מונעת את התאונה.

13.       לשיטת הנתבעת, האחריות בגין המקרה רובצת לפתחו של התובע בלבד, שכן התעלם מהנחיה מפורשת אשר ניתנה לו על ידי מי שהתלווה אליו לסיור שלא לגשת למקומות אסורים ומסוכנים לגישה באזור השירות, ויתרה מכך, התעלם מכל "תמרורי האזהרה" ופעל בחוסר זהירות קיצוני שהביא לנפילתו.