פסק-דין בתיק א 215900/02

בפני תביעה בגין נזק שנגרם במכוניתה של התובעת בעת שחנתה ברחוב ללא נהג, בתאונה בה פגע במכונית אופנוע בו נהג נתבע 1 בעודו מרכיב מאחור חבר.

לטענת הנתבע פגעה הנתבעת אשר הגיעה ממול לאופנוע וביצעה פניית פרסה שמאלה, באופנוע, והדפה אותו לעבר המכונית החונה.

לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, לא היה מגע כלשהו בין האופנוע למכוניתה. לגרסתה היא יצאה מחניית ביתה, המשיכה כ- 50 מטר, לאחר מכן אותתה לצורך ביצוע פניית פרסה, הכביש היה פנוי, לכן החלה לבצע פרסה. " מיד בתחילת ביצוע הפנייה הבחינה הנתבעת ברוכב אופנוע מגיע במהירות עצומה ונכנס בעוצמה ברכב התובעת אשר חנה בצד הדרך".

מטעם התובעת העיד דניאל שחר כי ירד אל המכונית מביתו לאחר שנהג האופנוע פונה לבית המחולים, ואילו לגבי הנתבעת לא ידע דבר באותה עת.

הנתבע העיד כי הנתבעת לא אותתה וכי יצאה בפתאומיות לבצע את פנית הפרסה. בעדותו ובהודעתו בפניי הודה כי נסע במהירות של כ-70 קמ"ש בכביש עירוני. עפ"י עדותו הוא ראה את הנתבעת משמאל נעצרת לצורך ביצוע פניית הפרסה, לכן הגביר מהירותו ולפתע יצאה הנתבעת וחסמה את דרכו.

על פי עדותו פגעה מכוניתה פגיעה קלה באופנוע והדפה אותו לעבר המכונית החונה. כמו כן העיד כי לא היתה לו סיבה כלשהי לסטות, מלבד מכוניתה של הנתבעת.

בעדותו תמך חברו אותו הרכיב על האופנוע, דוד כהן, גם הוא העיד כי ראה את הנתבעת מתחילה לעשות פרסה, עוצרת ואז יוצאת ברגע האחרון וחוסמת את הצומת. גם הוא העיד כי מכוניתה נתנה לאופנוע מכה קלה והדפה אותו לעבר הרכב החונה.

מאחר והאופנוע נגנב מזירת האירוע, לא ניתן היה לבדוק אותו כדי לברר אם האופנוע נפגע קודם על ידי מכוניתה של הנתבעת ואחר כך על ידי הרכב החונה, או רק על ידי הרכב החונה. יתכן גם שבדיקה של האופנוע לא היתה מועילה לבירור האמור שכן הוא התהפך בתאונה וכתוצאה מכך קיבל מכות נוספות פרט לאלה שקיבל מכלי הרכב.

בהודעתה של הנתבעת לסוכנות הביטוח מטעמה (פלתורס) מיום 4.12.02 כ-8 חודשים לאחר התאונה מסרה כי היא החלה בפניית פרסה לאחר שאותתה וראתה שהכביש פנוי ולפתע הבחינה באופנוע הנכנס בעוצמה ברב החונה. עפ"י ההודעה היא נעצרה כדי לראות מה קרה ולא היה לה שום קשר לתאונה. 

בעדותה בפניי היא העידה כי ביצעה את פניית הפרסה לאחר שאותתה ווידאה שהכביש נקי בהיותה במהירות נמוכה, דקה שתיים אחר כך שמעה רעש חזק וראתה את האופנוע מתנגש ברכב החונה. כשיצאה לראות מה קרה צעקו עליה והאשימו אותה בתאונה. בעדותה מסרה כי בעת התאונה היא היתה צמודה לצד לאחר שהספיקה להתיישר, והתקדמה 2-3 מ' במהירות של כ-10 קמ"ש, כאשר בינה לבין המכוניות החונות מימין ישנו רווח של כ-1.5 מ', כאשר אירעה התאונה.

מחד העידה כי בעומדה במקום בו החלה לבצע את פניית הפרסה יש לה טווח ראייה של 150 מ'.

לאחר מכן העידה כי לפני ביצוע הפרסה לא ראתה הרבה, בטח שלא את הכביש שמולה. בתשובה לשאלה העידה כי טווח הראייה שם מוגבל משום שהכביש מתעקל, אך עד עה/1 ועה/2 לא נשאלו על כך דבר.

הנתבעת העידה כי הנתבע נסע במהירות מסחררת כ-100-120 קמ"ש אך במקביל הודתה כי לא ראתה אותו אלא ברגע שבו פגע במכונית החונה.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, אני מקבלת את גירסת הנתבע לפיה פגעה מכוניתה של הנתבעת באופנוע. הנתבעת היתה מודעת לכך שמאשימים אותה באחריות לתאונה והיא אף הגיעה למשטרה לתת את גירסתה. מה פשוט יותר היה בנסיבות אלו, כאשר אירעה תאונה בה נגרמו גם נזקי גוף, לערוך למכונית בדיקת שמאי סמוך לאחר התאונה או למצער לצלם אותה.

בנוסף, לא היתה גרסתה של הנתבעת עקבית באשר למועד בו ראתה את האופנוע, באשר לטווח הראייה שלה לכיוון ממנו הוא הגיע בעת שהיא היתה בעצירה לפני ביצוע פניית הפרסה, ובאשר למצב אליו הגיעה מכוניתה כאשר אירעה התאונה.

לא ניתן כל הסבר סביר לכך שהאופנוע יסטה ויפגע במכונית חונה כאשר בכביש בו נסע היו שני נתיבים אחד למכוניות חונות, שנותר פנוי בחלקו, ונתיב נוסף לנסיעת כלי רכב, כאשר, כאמור, עה/1 ועה/2 לא נשאלו דבר לגבי עיקול בכביש בסמוך למקום התאונה.

בנסיבות אלו ולאור עדותם של עה/1 ועה/2 אני מקבלת את גירסתם כי היה מגע בין מכוניתה של הנתבעת לבין האופנוע.

אוסיף ואומר כי גם אילו הייתי מגיעה למסקנה שלא היה מגע בין כלי הרכב אלא רק שהנתבעת יצאה לצורך פניית פרסה, ומחומר הראיות שבפניי עולה שהיא עשתה זאת במהירות, גם אז היתה מוטלת עליה האחריות לתאונה.

עם זאת מעדותם של עה/1 ועה/2 עולה כי הם נסעו במהירות מופרזת ובשל כך מוטלת על הנתבע רשלנות תורמת בשיעור של 30%.