פסק-דין בתיק א 214575/02

התובעת, ילידת 1937, פסעה על מדרכה  ברחוב אחוזה ברעננה, ביום 24.4.01, שעה: 13:15, ומול בית מס' 79 ביקשה לחצות את הכביש. בעת שהחלה לחצות את הכביש, כך לפחות נטען בכתב התביעה, נפלה ונפגעה.

התובעת סבורה כי הנתבעת אחראית לפגיעה בה ועליה לפצותה על נזקיה שנגרמו בתאונה ועל כן הגישה את התביעה אשר בפני.

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי המדרכה במקום בו נפלה, הייתה גדורה בגדר דקורטיבית שמנעה התפרצות הולכי רגל אל הכביש וניתבה את תנועת הולכי הרגל מהמדרכה לעבר מעבר חציה מסומן ברוחב הכביש.

התובעת טוענת כי כאשר הגיעה אל ה"פתח" שבגדר, היא ביקשה לחצות משם את הכביש, היה שם שיפוע חד צבוע בצבע אדום המיועד לשימושם של הולכי הרגל, לרבות אמהות הדוחפות עגלות ילדים.

התובעת טוענת  כי לאחר שפסעה צעד אחד על השיפוע, היא החליקה ונפלה על הכביש ונפגעה.

בנסיבות המתוארות לעיל, טוענת התובעת, כי האחריות לנפילתה נופלת למעשה על שכמה של הנתבעת וטוענת כי עצם נפילתה חוסה בצלו של הכלל הראייתי (הדבר מדבר בעדו), המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ועל כן למעשה החובה על הנתבעת להוכיח שלא התרשלה בצורה שהביאה לנזקה של התובעת בלא שהתובעת תוכיח את תביעתה, שכן כאמור הדבר מדבר בעד עצמו ועצם נפילת התובעת מקום שנפלה ובנסיבות שנפלה, מעיד על הרשלנות בבניית המדרכה והשיפוע למעבר אם וילד והכביש.

לחילופין, טוענת התובעת, שאם בית המשפט לא יקבל את טענתה בדבר החלת הכלל הנ"ל, הרי שהנתבעת למעשה התרשלה בכך שלא בנתה את מדרכותיה ורחובותיה כראוי וכנדרש ובכך גרמה למכשולים לעוברי אורח וכן סיכנה את בריאותם של עוברי האורח ולא גידרה ולא הזהירה את המשתמשים במדרכות מפני סיכונים הקיימים בהם, לא נהגה כעירייה  זהירה או סבירה, התרשלה במילוי תפקידה והפרה את פקודת העיריות ותקנותיה, במיוחד סעיף 235 לפקודת העיריות.

אקדים ואומר,  שאינני מקבל את הטענה של התובעת בדבר החלת סעיף 41 לפקודה.

כדי שיחיל בית המשפט את הסעיף על אירוע מסויים, חייבים להתקיים מספר אלמנטים.

 41. חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.

מעיון בסעיף 41, אם כן רואים כי כדי שבית המשפט יחיל את הסעיף, יש להוכיח כי:

1. לתובע לא הייתה  ידיעה או לא הייתה לו היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.
2. כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.
3. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

על פי עובדות המקרה, אין לומר כי התובעת אינה יודעת מה גרם לנפילתה, או לא הייתה אמורה לדעת זאת.

התובעת מייחסת את נפילתה לשיפוע אשר באבן השפה המיועד למעבר אם וילד וטענה כי נפילתה נגרמה בגין פגם בבנייתו של מעבר החציה ואבן השפה המובילה אליה, בכך שבניית השיפוע הייתה בניגוד לתקן, הייתה חלקה, צבועה בצבע אדום חלק והיו שיבושים במשטח האספלט שסמוך לאבן.

לא נראה לי שיש מקום להחיל במקרה כזה את הכלל הנ"ל, שכן לא בכל מקום שיש אבן שפה למעבר אם וילד, יש בכך כשלעצמו סיכון למשתמשים במדרכה או במעבר החציה ואין להטיל על העיריה האחראית למרחב עצום של שטחים ציבוריים, אחריות לכל נפילה ולחייבה  על פי הסעיף הנ"ל להוכיח העדר רשלנות מצדה. הטוען כי נפל בגלל מעשה רשלני או עבודה רשלנית של רשות מקומית, יואיל ויוכיח זאת.

לפיכך, אין להחיל כאן את הכלל שבסעיף 41 ויש לבחון את ראיותיה של התובעת בענין האחריות של הנתבעת לנזק שנגרם לה.