פסק-דין בתיק א 213838/02

דניאל שבת העיד שנסע בסערה לקראת ערב מת"א לאילת: "ראיתי משאית שנוסעת לפני מרחוק, היא היתה עם פנסים קטנים שדלוקים קבוע כשנוסעים. הוא נסע במרכז הכביש. ראיתי מכוניות קטנות מצד שמאל ומצד ימין. ממרחק  קצר מאוד, ראיתי שהוא במרכז הכביש, ניסיתי לעקוף מצד שמאל. הוא עמד על הנתיב שלי והנהג  היה בחוץ. בשניה שהאוטו נעצר באוטו שלו הוא רץ אלי לראות שלא נפגעתי....במזג האויר שהיה אז, אי אפשר היה לראות אם המשאית נוסעת מהר או לאט... אי אפשר היה להעריך אם המשאית זזה בהשוואה למכוניות  העומדות עם וינקרים בצד, למרות שראיתי אותה מרחוק בגלל תנאי מזג האויר... באופן טבעי כשאני רואה אורות, אני מוריד את המהירות לפחות ב - 20 קמ"ש, וזה כשאני רואה וינקרים. אני האטתי לפני כן."

המסמך נ/ 1 תיעד את חקירת עד זה במשטרה. הוא  הסביר  שהיה לחוץ וחתם על המסמך בלי לקרוא אותו. בין השאר  נכתב שם:  "קצת לפני קיבוץ סמר הבחנתי ברכב פרטי שעמד בשוליים מצד שמאל עם אורות מהבהבים והבחנתי באורות אדומים של משאית שנסעה לפני והגעתי לערוץ בכביש שזרמו בו מים לא  גבוהים והאורות המהבהבים מצד ימין גרמו לי להדליק וינקר שמאלה ולהתחיל לעקוף ולפתע הבחנתי מולי במשאית שעומדת מולי ולא הספקתי לעבור אותה והתנגשתי בה... אני נסעתי במהירות 75 עד 80 קמ"ש לא יותר. כאשר הבחנתי באורות אדומים קטנים לפני בפעם הראשונה היית במרחק  200 מ' לערך  וחשבתי שהרכב בנסיעה... כאשר הייתי במרחק של 7 עד 8  מ' מהמשאית לפני הבחנתי שהמשאית  לא  נוסעת והיא עומדת על הכביש."

מר שבת הועמד לדין פלילי והורשע על-פי  הודעתו במסגרת עסקת טיעון. העובדות שפורטו בכתב האישום כללו קביעה שהמשאית שבה התנגש נסעה לאט. 

התובעת ביקשה וקיבלה רשות להביא ראיה לסתור פרט זה מתוך פסק-הדין הפלילי.  מכך שמר שבת התנגש במשאית מאחור עולה שטעה במשהו באומדן הסיטואציה עובר לתאונה. אפילו האמין מר שבת, שהתנגש במשאית נעה (כגרסת כתב האישום שבה הודה), יתכן שהוא טועה. לבית-המשפט ענין בבירור האמת - לא בקיבוע פורמלי כמסקנה משפטית את מה שנקלט בתודעתו של עד. מכאן שהבאת ראיות נוספות לענין מצבה המדויק של המשאית עובר לתאונה משרתת את אינטרס עשיית הצדק.

הראיה שעליה התבססה התובעת היתה חוות-דעת של השמאי עמי מימון, שפיענח את רישומי הטכוגרף של המשאית הנפגעת (של הנתבעים). בחווה"ד לא פורטה ההכשרה שמכוחה רכש העד מיומנות לפענח רישומי טכוגרף - מיומנות שאינה מובנת מאליה ואינה מהכישורים הרגילים של שמאי רכב. חוות הדעת לקונית מאוד. זו תמציתה: עד לשעה  19:15 נסעה המשאית הנפגעת במהירות ממוצעת  של 80 קמ"ש תוך עצירות מעת לעת ללא כיבוי המנוע.  בשעה 19:15 עצרה המשאית  ממהירות של 80 קמ"ש למהירות 0 והמנוע כובה. בשעה 20:45 הותנע המנוע שוב והמשאית נסעה לאט עד לשעה 20:57 שאז כובה המנוע שוב. בין  השעות 22:50 הותנע המנוע שוב ובוצעה נסיעה במהירות כ - 60 קמ"ש. לטענת התובעת יש ללמוד  מחוות-דעת זו, שכבר רבע שעה לפני התאונה עצרה המשאית במקום התאונה וששם נפגעה. זאת מפני שלפי כל העדויות התרחשה התאונה  בשעה 19:30.

דניאל ארגמן נהג במשאית ענק עם שני נגררים עמוסי אשלג במשקל כולל 100 טון. עדותו בעניינים העיקריים:  "היה לפני חבר... שנסע לפני חמש דקות זמן נסיעה. נסענו במהירות 70 קמ"ש בערך. מרגע הדיווח עד שהגעתי למקום של האירוע עברו  כחמש דקות.  הוא דיווח לי כל הדרך על מפגעים בכביש. במקרה זה של סמר הוא  הדגיש שיש סחף עם אבנים... הגעתי לערוץ בנסיעה איטית והוא דיווח לי שיש רכבים תקועים בתוך הערוץ וכן בשולי הכביש. כשהתקרבתי הבחנתי ברכבים ובאורות המצוקה. התקרבתי במהירות כמעט אפסית. נכנסתי לתוך הערוץ. הבחנתי בטנדר בצד שמאל שלי בנתיב הנגדי כשהוא בתוך הערוץ וקצת נוטה  לצד, כשבתוכו היו כמה בנות חיילות, שלוש או ארבע.  ראיתי את הנהגת בהיסטריה מנסה לחלץ את הרכב. כתוצאה מהחילוץ היא עשתה מצב בלתי הפיך והרכב שקע. מתוך דאגה צעקתי להן מהחלון שקודם כל יצאו מהרכב והוא נסחף. כשדיברתי איתן הייתי במצב עמידה בתוך הערוץ. הפעלתי את פנסי  המצוקה של רכבי, ארבעה מאותתים. שאלתי את הנהגת אם הרכב הוא 4X4 כי רציתי לעזור להן והיא אמרה לי שלא. ברגע שאמרה שלא אז לא היה מצב אפילו לחלץ אותן למרות הניסיון שלי. אז המשכתי במצב נסיעה, שילבתי להילוך ראשון... זו נסיעה ממש איטית... עמדתי בערו ץ כדקה דקה וחצי לא יותר. הבנתי שאני עומד  במקום שהוא מסוכן. כששילבתי להילוך כדי לצאת מהערוץ, כשהייתי מחוץ לערוץ  במרחק של  כ - 20 מטרים הרגשתי חבטה מאחור. זה היה  כדקה וחצי אחרי שהפסקתי את השיחה עם הבנות...  בערוץ עצמו עצרתי עצירה מוחלטת עם אורות מהבהבים כדי לתת עזרה  לבנות שכמעט נסחפו ולא בגלל תקלה במשאית... רק בגלל שיכולתי לעזור... אני עצרתי בערוץ אין לרדת אין שוליים שם. אין מצב לרדת לשוליים."

שתי גרסאות נתן עד זה למשטרה. בראשונה, הקצרה והתמציתית מאוד, לא  תיאר כלל עצירה בתוך הערוץ. השניה היתה מפורטת הרבה יותר והיא זהה בתוכנה לדברים שצוינו קודם.

טענות הצדדים

התובעת (והנתבעת שכנגד) טוענת, שמשאית הנתבעים עצרה ללא סיבה מוצדקת בתוך ערוץ הנחל על גבי נתיב הנסיעה למשך רבע שעה, חסמה את דרכה של משאית התובעת ונפגעה ממנה. היא מסתמכת על פענוח הטכוגרף ומבקשת לייחס לנתבעים את כל, או את רוב האחריות לתאונה. באשר לפסק-הדין הפלילי המרשיע, סבורה התובעת, שמכיוון שמדובר בהודאה במסגרת עסקת טיעון כלל אין בנמצא "ממצאים" שניתן להסתמך עליהם ומכל מקום, פענוח הטכוגרף מהווה ראיה הסותרת כל ממצא  שמבקשים הנתבעים לחלץ מפסק-הדין הפלילי.

הנתבעים (והתובעת שכנגד) מבקשים שלא לראות במר מימון מומחה לענין פענוח הטכוגרף. הם סבורים שמומחיות כזו לא הוכחה והם מבקשים שבית-המשפט יתעלם מחוות-הדעת או ייחס לה משקל אפסי. לטענתם, מדובר בחוות-דעת מגמתית שהתבססה על מידע חלקי  וסלקטיבי מאוד. לגופו של ענין הם תוקפים את מסקנת התובעת: הנהגים סיפרו שהתאונה היתה "בערך" בשעה 19:30. לא ניתן לבסס על אומדן זמן זה את המסקנה שכיבוי המנוע קדם לתאונה.

ההכרעה

דניאל שבת הורשע לפי עובדות כתב אישום שבו נאמר: "...נהג  הנאשם .. בלא שמירת רווח המאפשר לעצור את רכבו בכל עת ולמנוע תאונה, בכך שלא  התחשב במהירות הנסיעה (האיטית) של הרכב שלפניו, במצב הדרך, במצב הראות והתנועה בדרך...". הצדדים נחלקו בשאלה מה משמעות יש לאותה הודאה - והאם יש לבחון אותה כ"ממצא שעליו מבוסס פסק-דין מרשיע, או כ"הודאת בעל-דין". הויכוח עקר.  ההודאה היא בבירור הודאת אמת - המתיישבת עם עיקר עדותו של מר שבת  (שהיא, כשלעצמה, דומה מאוד לעדותו במשטרה).

איני מאמין שמר שבת עצמו יודע אם המשאית שבה התנגש היתה בעמידה מוחלטת או בנסיעה איטית. כשנגלתה המשאית לעיניו היתה משאיתו שלו במהירות גדולה ובמרחק 7 - 8 מ' (לדבריו). לפתע ראה לפניו משאית של 100 טון חוסמת את דרכו והוא ניסה לבצע פעולת חרום כדי למנוע תאונה. האם יוכל לדעת אל נכון, אם משאית זו נסעה במהירות 5 או 10 קמ"ש, או עמדה לגמרי?   מר שבת טען שבעת ההתנגשות היה נהג המשאית האחרת מחוץ למשאית. אלא, שמיד אחר כך הוא מסייג את הדברים: "היה איתן גבר, יכול להיות שזה היה הנהג. האיש שעמד עם הבחורות אמר לי אחר כך שהוא הנהג של המשאית". זו לשון דו-משמעית: האם "מי שאמר" - אמר על עצמו שהוא שנהג  במשאית - או שאמר על אדם אחר שהוא שנהג במשאית?

הניתן לסמוך על עדותו של שבת? העד הוא בעל ענין שנפצע בתאונה, מכאן שיש לו מניע שלא לומר אמת ויתכן שזכרונו את האירוע מושפע מחוויית הפציעה. העד הודה בבית-המשפט לתעבורה בעובדות שגויות (לשיטתו) של כתב האישום - מפני שלא ייחס להקפדה על האמת חשיבות יתירה. תירוציו באשר ללחצו הנפשי באותה עת ובעת שהעיד במשטרה (גם שם, לדבריו, אישר נכונות נ/1 בלי לקרוא אותו) מעוררים חשש שהעד אינו מודע  דיו לחובתו להקפיד על אמירת האמת. ברור שעדותו היא בסיס רעוע למדי לבסס עליו תביעה. לכן ניסתה התובעת להוכיח שמשאיתו של ארגמן כבר היתה בעצירה מוחלטת וממושכת, על-פי פענוח הטכוגרף שערך מר מימון.

התזה של התובעת נשענת על לוח זמנים מדוקדק: לפי הטכוגרף, המנוע  במשאיתו של ארגמן כבה בשעה 19:15. ע"פ עדות הנהגים התרחשה התאונה ב - 19:30. הקושי בטיעון זה הוא, שלוח הזמנים אינו מהימן. ראשית, מר מימון הבהיר שהדיוק בפיענוח ברישומי הטכוגרף הוא של 5 דקות בקרוב. מר מימון לא העיד כלל מהיכן שואבים רישומי הטכוגרף את תיעוד הזמן בהם.  מכיוון שדיוקם של כל השעונים מבוסס על איפוסם - ובהעדר כל מידע על מהימנות איפוס השעון שעליו מבוסס הרישום - לא אוכל לסמוך על דיוק בסדרי גודל של דקות בפענוח הטכוגרף. משמע: הפענוח המייחס את כיבוי המנוע לשעה 19:15 עלול לבטא גם את כיבויו ב- 19:10 או ב - 19:20, אם השעון היה מכוון במדוייק - אך אין כל ודאות שהשעון אכן היה מכוון במדוייק. גם צידו השני של הטיעון רעוע: הנהגים העידו על זמן התאונה כאומדן השעה "בערך". משמע, התאונה התרחשה "בערך בשעה שבע וחצי בערב".  תיאור כזה אינו מנוגד, למשל, לשעת אמת "19:22".  במקרה כזה, יתכן מאוד שכיבוי המנוע לא קדם לתאונה, כטענת התובעת, אלא בא בעקבותיה.

לאור זאת, לא מצאתי בסיס בראיות לקבוע, שבמועד ההתנגשות היתה משאיתו של ארגמן במצב עצירה על גבי הכביש ללא אורות חרום וארגמן עצמו היה מחוץ לה על גבי הכביש. על מנת להסיר ספק, אבהיר, שאפילו קיבלתי את טענתה העובדתית של התובעת, נהג שבת  במשאיתו ברשלנות כה חמורה, עד שהיא מנתקת כל קשר סיבתי בין רשלנותו של ארגמן לבין התאונה.

דניאל ארגמן נסע בכביש הערבה עם משאית ענק ומטען של כ - 100 טון. תנאי הראות במקום אפשרו לו לזהות בערוץ נחל סמר מכוניות פרטיות במצוקה ולעצור שם כדי להושיט עזרה. דניאל שבת הגיע לאותו מקום מיד אחריו. הוא נסע בכביש הערבה במהירות מקורית דומה, אך נכנס לערוץ כה מהר, שגם בלימת חרום לא מנעה ממנו להתנגש בעוצמה רבה במשאיתו של  ארגמן - ולגרום למשאיתו נזק של כמעט רבע מיליון ש"ח. כיצד הצליח ארגמן להבחין בנסיבות המצדיקות עצירה ולבצעה בבטחה - ואילו שבת לא הצליח לעצור והתנגש בו? המענה אינו  ב"תנאי הראות" הקשים - הם היו קשים באותה מידה לשני הנהגים.