פסק-דין בתיק א 2137/06

1.                 הנתבעת  ביקשה  לדחות את  תביעת  התובע על הסף, בטענות  התיישנות ומעשה בי-דין. הוחלט  לקבל את  הבקשה,  ולדחות  את התביעה על הסף בגין התיישנותה, ולהלן הנימוקים.

2.          התובע הגיש נגד הנתבעת, שהינה  בנק מסחרי, תביעה לפיצוי  בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו, עקב חיוב חשבונותיו בסכומים שונים, כמפורט בתביעה. לטענתו, חויבו הסכומים  האמורים בחשבונותיו, תוך  הפרת חובות הנאמנות וחיובים חוזיים, של הנתבעת כלפיו.

             החיובים האמורים בוצעו בארבעה  מועדים  שונים, בחודשים  מרץ ואפריל  שנת 1998, כאשר החיוב  האחרון  בוצע ביום  27.4.98. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 15.3.06.

3.          מכתבי הטענות ומנספחיהם נלמד, כי הנתבעת הגישה נגד התובע בשנת 2000, תביעה בת.א. 5216/00, בגין יתרת חוב בחשבון התובע אצל הנתבע. התובע הגיש ביום 19.6.00, בקשת רשות להתגונן מפני התביעה האמורה, ובבקשתו טען בין היתר, טענות קיזוז כנגד התביעה, בגין הסכומים הנתבעים עתה בתביעה שלפנינו.

             בקשת  הרשות להתגונן  התקבלה, בהחלטת  כב' הרשם א. בן יוסף  מיום 4.11.01. 

             בעקבות הסכמה דיונית בין הצדדים, ניתנה ביום 8.5.03, החלטת  כב' הש' ר.בהט,  באשר לשאלות המשפטיות שעוררה התביעה שם. בהחלטה נדחו מקצת טענות התובע.

             עקב  החלטה זו, הסכימו הצדדים  ביום  4.4.05, לקבל   את התביעה  בת.א.  5216/00.

            כב' הש' נצר הורתה   על כן בהחלטה  מאותו יום, על קבלת התביעה, ונעתרה  לבקשת ב"כ התובע  (הנתבע  שם), לעכב את  ביצוע פסק הדין, "...על מנת לשקול היערכות  להגשת  כתב תביעה  כנגד  התובע (הנתבעת כאן- ג.ג.)...".

4.                  הנתבעת  טענה בבקשתה  דנא,  כי עילת התביעה  התיישנה, משחלפו  כמעט שמונה שנים,  ממועדי הווצרות העילה (בחודשים  מרץ ואפריל  1998), ועד מועד הגשת  התביעה  כאן (ביום  15.3.06),  ויש על כן  לדחות התביעה  על הסף . כן טענה, כי קבלת התביעה  בת.א. 5216/00, מהווה מעשה  בי-דין,  המקים עילה  נוספת לדחיית התביעה על הסף.

5.         בדיון קדם המשפט  שהתקיים  ביום  22.3.07, הודיעה ב"כ הנתבעת, כי תסכים  לדחיית התביעה  ללא צו להוצאות, אם תדחה בהסכמה באותו שלב. ב"כ התובע ביקש לשקול  עמדתו, וניתנה  לו על כן שהות להודיע, אם מסכים לדחיית התביעה על הסף ללא צו להוצאות, או לנמק מדוע  אין לקבל את טענת ההתיישנות.

6.                 התובע לא  הסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות, והגיש תשובה  לענין טענת ההתיישנות .

התובע  טען בתשובתו, כי מירוץ ההתיישנות שהחל בחודש אפריל 1998, הופסק עם הגשת בקשת הרשות להתגונן, מפני התביעה בת.א. 5216/06, ביום 19.6.00, ושב והתחדש, רק עם מתן פסק הדין בתביעה האמורה  ביום  4.4.05. מכאן לשיטתו, טרם מלאה תקופת 7 השנים.

התובע  טען, כי מירוץ ההתיישנות הופסק  בנסיבות שפורטו לעיל, מכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כאשר לסברתו, יש לראות  את בקשת הרשות להתגונן, וטענת הקיזוז  שהועלתה  במסגרתה  "כתובענה", לענין  ההוראה האמורה.

התובע טען, כי לבית המשפט שיקול דעת,  שלא לדחות תובענה מחמת התיישנות,  מקום שהוכח  כי התובע  לא זנח תביעתו, ולטענתו, הוכח בענייננו כי התובע עמד על משמר זכויותיו, משהתגונן  מפני התביעה  בת.א. 52316/00.

7.                 סבורני כי יש לדחות טענות התובע  לענין ההתיישנות, ויש על כן לקבל בקשת הנתבעת.

סעיף  15  לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958, מורה:

"הוגשה  תובענה  לפני בית המשפט, לרבות בין דין דתי, והתובענה  נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע  להגיש תצובענה חדש בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת התיישנות,  הזמן שבין הגשת  התובענה  ובין דחייתה"

"תובענה" ע"פ סעיף 1 לחוק ההתיישנות  הינה הליך אזרחי  לפני בית המשפט".

מטרת  סעיף 15  האמור, כפי שנתפרשה  בפסיקת  בית המשפט העליון הינה: