פסק-דין בתיק א 21313/03

1.         בשנת 1990 פנה התובע אל הנתבע, עו"ד במקצועו, על מנת שזה ייצגו בהליכים כנגד המוסד לביטוח לאומי וכן בתביעה נזיקית, בגין שתי תאונות עבודה אשר אירעו לתובע בתאריכים 1.7.85 ו- 30.12.85, בעת שעבד במפעלי נייר בע"מ.

יצויין שהמוסד לביטוח לאומי קבע, כי בגין התאונה מיום 30.12.85 נותרה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 10% ואילו מומחה מטעם התובע קבע כי הנכות שנותרה לתובע הינה בשיעור גבוה יותר.

הנתבע קיבל על עצמו את הטיפול בתביעות, ואף הגיש תביעה לבימ"ש השלום בחיפה, אולם ביום 23.5.93, מחמת כך שלא נעשו פעולות בתיק, ולאחר שב"כ התובע לא שעה להתראת ביהמ"ש, נמחקה התביעה מחוסר מעש.

התובע טוען כי הנתבע קיבל על עצמו את הטיפול גם בתאונת דרכים אשר אירעה לבתו, אולם מאחר שהבת איננה תובעת בתיק זה, לא אתייחס לכך.

2.         אין חולק כי החל מחודש מאי 1997 ועד שנת 2001, הושעה הנתבע מחברותו בלשכת עורכי הדין.  התובע טוען כי הקשר בינו לבין הנתבע נותק, וכי משנת 1994 לערך, לא הצליח ליצור קשר עם הנתבע ולא ידע כלל כי תביעתו נמחקה. עוד טוען התובע, כי בעקבות ייעוץ משפטי שקיבל (מעו"ד אחר), הוא פנה למזכירות ביהמ"ש. רק בתחילת שנת 2000 עלה בידו לצלם את התיק, ורק אז נודע לו שתביעתו נמחקה.

מקבלת אני את דבריו אלה של התובע.

הנתבע טוען, כי אין כל יסוד לטענת התובע לפיה לא יכול היה ליצור עימו קשר, וכי ניתן היה, כל העת, ליצור קשר עם משרדו, ועם בנו, עו"ד רונן מרגלית.

כך או כך, אין חולק שבסופו של דבר, ביום 6.9.99, הגיש התובע תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד הנתבע, ובעקבות תלונה זו נערכה פגישה בין הצדדים.

כן אין חולק, שבעקבות התלונה הציע הנתבע לתובע לפנות לעו"ד אלי הכהן, על מנת שיטפל בענייניו, וכי בפגישה שנערכה בין הצדדים ובין עו"ד הכהן, הובהר לתובע כי עליו להזדרז ולהגיש שנית את תביעתו, עוד לפני עבור תקופת ההתיישנות. כמו כן טוען התובע שהנתבע הודה בפניו, בפגישה זו, כי הוא התרשל בטיפולו בתיק. הנתבע עצמו מודה בתצהירו, כי הוא  "הודיע" לתובע על  "הטעויות" שאירעו בעניין התביעה אשר הגיש בשמו, עוד קודם לפגישה זו.

מכאן נחלקות הגרסאות: התובע טוען שהוא הסכים לכך שעו"ד הכהן ייצג אותו, אולם  לטענתו הוא דרש מהנתבע אישור, לפיו חתימתו של התובע על יפויי כח לעו"ד הכהן אינה מסירה מעל הנתבע אחריות לאשר אירע. התובע טוען שהנתבע התחייב למסור לידיו אישור כזה, אולם סחב אותו מספר חודשים,  תוך שהוא מבטיח לו להמציא את האישור, ואף נפגש עמו על מנת להגיע להבנות בדבר הפיצוי המגיע לתובע, עד שבסופו של דבר התיישנה התביעה.

הנתבע מכחיש כי נתבקש אישור כזה וטוען כי עו"ד הכהן כלל לא דרש מהתובע שכ"ט עבור הטיפול בהגשת התביעה מחדש.

3.         הנתבע טוען כי תביעתו של התובע התיישנה. לטענתו, נולדה עילת התובענה  בשנת 1990, ביום בו פנה התובע אליו על מנת שייצגו, ואין מקום להחיל על המקרה את סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: " החוק"). לחילופין, טוען הנתבע, כי אם נחיל על הענין את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: " הפקודה"), אזי יש למנות את תקופת 10 השנים, לכל המאוחר, מיום 23.5.93, הוא המועד בו נמחקה תביעתו של התובע מחוסר מעש.

התובע הודה שבין השנים 1994 ו- 1999 הוא לא עשה נסיונות ליצור קשר עם הנתבע, ואף לא התעניין בגורל תביעתו. לטענת הנתבע, לא התמלא התנאי של סעיף 8 לחוק, לפיו העובדות המהווה את עילת התובענה נעלמו מהתובע " מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". עוד טוען הנתבע, כי איש לא מנע מהתובע לברר גורל תביעתו בבית המשפט, ועל התובע להלין על עצמו בלבד, אם בחר שלא לברר דבר ולא ליצור קשר עם בא כוחו.

התובע טוען, כי תקופת ההתיישנות נמנית ממועד גילוי המסמכים ע"י התובע. כן טוען ב"כ התובע, כי הנתבע הודה בפני התובע שהוא מכיר בחובתו אליו.

התובע אינו מוסיף דבר על טיעונים אלה, ואינו מתמודד, בסיכומיו, עם המגבלות אשר מציבים סעיפי החוקים השונים החלים על העניין.

4.         ראשית נאמר, כי אין בטענת התובע לפיה הודה הנתבע בפניו שהוא התרשל, כדי להועיל לו  לעניין ההתישנות. אמנם, הנתבע עצמו מודה בכך, אם כי מנסח את הדברים בלשון זהירה יותר (" הודעתי לתובע על הטעויות שאירעו בעניין התביעה אשר הגשתי בשמו..."). מקבלת אני את דברי התובע בענין זה, ועל פיהם אני קובעת שהנתבע הודה בפני התובע כי התרשל בטיפולו בתיק, וכי הודאה זו התרחשה בפגישות ובשיחות אשר התקיימו בין הצדדים בעקבות התלונה שהגיש התובע ללשכת עורכי הדין, דהיינו - לאחר חודש ספטמבר 1999, אולם סעיף 9 לחוק, הדן בסיטואציה של הודאה בקיום זכות, מדבר על הודאה בכתב , והודאה כזו אין בפנינו. הודאת הנתבע בתצהירו ואף בפני ביהמ"ש, כי התרשל, הגם שהודעה בכתב הינה, איננה נכללת בגדר הסעיף שכן יחד עמה טען הנתבע טענת התיישנות, והסעיף מחריג מתחולתו הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות.

5.         יחד עם זאת, יש בסעיף 8 לחוק וסעיף 89(2) לפקודה, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, באופן שתביעת התובע לא התיישנה.

שתי שאלות בפנינו;

האחת - האם מתמלאים תנאי סעיף 8 לחוק, והאם יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו התגלה לתובע כי תביעתו נמחקה.