פסק-דין בתיק א 21148/06

עובד החברה התובעת, אחד קציברסקי חנוך, נפגע ביום 22.3.99  בתאונת דרכים ונגרם לו נזק גוף [ להלן: " הנפגע" ו " התאונה" בהתאמה ].

הנתבעות, כמי שהיו אחראיות לפיצויו של הנפגע בגין נזקי התאונה, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ו - 1975 [ להלן: "חוק פלת"ד" ], הגיעו להסדר פשרה עם הנפגע באשר לפיצויו בגין נזקיו ושלמו לו סכום של -.6,600 ש"ח כפיצוי כולל בגין נזקי התאונה, כפי המפורט ב"כתב קבלה ושחרור - לנפגע" שצורף כנספח א' לבקשת הנתבעות למתן רשות להתגונן בתביעה, שהוגשה מלכתחילה ב"סדר דין מקוצר" [ להלן: " סכום הפשרה" ].

במקביל, שלמה התובעת לנפגע את שכר עבודתו לתקופה שבה היה הנפגע נעדר מעבודתו בשירותה מיום התאונה הנ"ל ועד ליום 29.3.99, תקופה של שמונה ימים, בעלות של -.4,697 ש"ח [ להלן: " השכר" ו " ימי ההיעדרות" בהתאמה ].

בנוסף נשאה התובעת בתשלום סכומים שונים [ כמו תשלומי ביטוח לאומי, קרן השתלמות וכו', כמפורט בנספח ו' לכתב התביעה ] המכונים על ידיה ויכונו להלן כ" עלויות מעביד", בסכום כולל [ יחסי לתקופת ימי ההיעדרות של הנפגע מעבודתו ולשכרו בתקופה זו ] של -.1,121 ש"ח והכל נכון למועד 1.4.1999 כמפורט בסעיף 5.1 לכתב התביעה.

על פי שני הסדרים דיוניים שאליהם הגיעו הצדדים, העובדות הנ"ל, כמו יתר העובדות הצריכות לעניין, אינן שנויות במחלוקת.

עניינה של התביעה הוא בזכות ההשבה של התובעת מאת הנתבעת על פי חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 [ להלן: " חוק ההטבה" ] להחזר הסכומים אשר שולמו על ידיה כאמור לעיל; למען הסדר הטוב יצוין כי התביעה בראשיתה נסבה גם על זכותה הנטענת של התובעת להחזר הסכומים הנ"ל מכח דיני "עשיית עושר ולא במשפט" ואולם התובעת לא חזרה עוד על טענות אלה בסיכומיה והיא ויתרה עליהן גם למעשה ובפועל במסגרת ההסדר הדיוני שבין הצדדים בכל הנוגע לשאלות שבמחלוקת כפי שהוגש לבית המשפט ביום 24.10.2006 [ להלן: " ההסדר הדיוני" ].

בהסדר הדיוני העמידו הצדדים מספר נושאים להכרעת בית המשפט והראשון שבהם הוא השאלה נוגעת לסיווג זכות התביעה לפי חוק  ההטבה, "...האם מדובר בזכות תביעה עצמאית [ זכות שיפוי - צ.כ. ], כטענת התובעת, או זכות שבתחלוף לטענת הנתבעת [ זכות "שיבוב" , או זכות "סוברגציה" כפי מינוח ה"תחלוף" בעבר - צ.כ. ]".

ספק בעיני אם יש צורך בקביעה לעניין האמור במקרה שבפני או בכלל במקרים ממין אלו, ואתייחס לעניין ולו למען הבהר דברי אלה.

כפי שצוין לעיל, נתבעים גם סכומי עלויות המעביד; מקובל על הצדדים כי בצרוף סכומי עלויות המעביד, שעצם זכות התביעה להם או לחלקם שנויה במחלוקת, מגיעה עלות שכרו של הנפגע לכדי סכום חודשי [ יחסית לימי ההיעדרות ] העולה על שילוש השכר הממוצע במשק [ להלן: " השילוש" ] שהוא גבול גובה השכר בר פיצוי לפי סעיף 4(א)(1) לחוק פלת"ד.

הנחת הצדדים היא שאם מדובר בתביעת שיפוי, שהיא תביעה עצמאית מכח זכויותיה של התובעת, אין התובעת מוגבלת בגובה השילוש; נהפוך הוא אם מדובר בתביעת תחלוף, שאז נמצאת התובעת בנעלי הנפגע ואינה יכולה לתבוע יותר מאשר היה הוא זכאי לתבוע.

טענות בנושאים דומים או זהים, לגישתה של התובעת, טרם זכו להתייחסות ברורה של בית המשפט העליון.

נקודת המוצא הטובה לדיון ניתן למצוא, לטעמי, בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד, בע"א 3622/96 אברהם חכם ואח' נ. קופת חולים "מכבי", פד"י נו2 עמ' 638 [ להלן: " פסק חכם" ].

בפסק הדין נדונה, בין היתר, השאלה האם הארכת תקופת ההתיישנות מכח סעיף 10 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 [ להלן: " חוק ההתיישנות" ],  הנתונה לתובע, קטין שנפגע בתאונת דרכים, חלה גם על תביעת המטיבים; באותו מקרה היו המיטיבים הורי התובע שהיו תובעים נוספים.

מרביתו של פסק הדין עסקה בחלותו של סעיף 10 הנ"ל על המקרה ורק בסופו כתב כב' השופט אנגלרד, כמעט כלאחר יד, בכל הכבוד, את הדברים הבאים:

"... לאור מסקנתי כי תביעתו של המערער 1 טרם התיישנה בעת הגשתה, הרי דין זהה חל גם על תביעת ההורים בתור מיטיבים במובן חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. כאן צדק בית ^-המשפט המחוזי בקביעתו העקרונית, כי זכותם של המיטיבים באה להם מזכותו של הניזוק בדרך של סוברוגציה. נמצא, כי אם טרם התיישנה זכות התביעה של הניזוק, גם תביעת המיטיבים עדיין עומדת להם" [ שם בפסקה 12 עמ' 638 ].

עולה אם כן מהאמור לעיל שהשאלה כבר מצאה לה תשובה "מוסמכת"; לעניין זה יצוין כי כב' הנשיא ברק וכב' השופטת שטרסברג כהן הסכימו עם פסק דינו של כב' השופט אנגלרד, ללא הערות לעניין הסוברגציה שבבסיס חוק ההטבה, ועל כן מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א [ י-ם ] 7481/05 פלוני ואח' נ. ד"ר רם כסיף, פורסם באתר "נבו", שם שולל בית המשפט את עמדת חברתי כב' השופטת הניג בהחלטתה [ המעולה, אם יורשה לי ] בתיק 4588/05 [ בשא 164158/01 איילון בע"מ נ. דן רכב ותחבורה, פורסם באתר "נבו"; להלן: "החלטת הניג"  ], לפיה הייתה קביעת כב' השופט אנגלרד בגדר של "אמרת אגב".

כאמור, המדובר הוא בנקודת פתיחה ולא בעמדת הסיום; בפסק דינו של כב' השופט ריבלין בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ. יצחק עמית ואח', פד"י נז4 עמ' 433     [ להלן: " פסק עמית" ] נאמרו בעניין זה הדברים הבאים:

"...זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי היא אפוא זכות של תחלוף. אכן, בקביעה זו לבדה אין כדי ליתן מענה לכל השאלות הכרוכות בנפקותו של הסיווג הזה. העובדה שהמוסד בא בנעלי הנפגע אינה יוצרת זהות בין השניים...".

באותו מקרה נדונה השאלה מתי מתיישנת עילת התביעה של המוסד לביטוח לאומי [ להלן: " המל"ל" ] בגין תשלומים ששלם לנפגע בתאונה; תשובת בית המשפט העליון הייתה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום התאונה; הואיל והמדובר בתביעת תחלוף לא מצא בית המשפט מקום להבחין בין עילות התביעה של המל"ל ובין עילת התביעה של הנפגע לעניין מרוץ ההתיישנות למרות דבריו האמורים לעיל על כך שאין זהות בין שתי התביעות.