פסק-דין בתיק א 21031/06

רקע

מונחת בפני תביעה על סך 33,000 ש"ח המבוססת בעיקרה על רשלנות מקצועית.

משפחת לולו ומשפחת בושרי (להלן: "התובעים") יוצגו בידי עוה"ד אורי בכור (להלן: "הנתבע") בתביעת מקרקעין בבית משפט השלום בפתח - תקווה.

במהלך התביעה בפ"ת ניתן צו המורה על הגשת וגילוי מסמכים לבית המשפט ולצד שכנגד. הנתבע, לפי טענת התובעים התרשל בתפקידו, התעלם מהדרישות להמציא את המסמכים לבית המשפט ולצד שכנגד מספר פעמים עד אשר בית המשפט מחק את כתבי ההגנה מטעם התובעים וחייבם בהוצאות משפט.

הנתבע עמל בהגשת ערעור על ההחלטה אולם התובעים החליטו לקטוע את עבודתו ולהעסיק עורך דין חדש שימשיך בייצוגם.

בערעור בבית המשפט המחוזי ניתנה החלטה לפיה פסק הדין יבוטל וימשיך הדיון אולם ההוצאות אשר נקבעו באותה החלטה יישארו על כנם ויהוו תנאי לביטול פסק הדין.

בלית ברירה, נאלצו התובעים לשלם את ההוצאות כאשר סכומם בתוספת שכר טרחת עוה"ד החדש מטעמם בערעור מהווים את קרן התובענה שבפני.

בד בבד, עם העברת החומרים המצויים בידיו של הנתבע אל התובעים, הנ"ל הוחתמו על מסמך אשר פוטר את הנתבע מאחריות לגבי ההליך המתנהל בפתח - תקווה תמורת תשלום  סכום של 2,500 ש"ח  ששולם על ידי הנתבע לתובעים.

תביעה זו הוגשה בפסים של סדר דין מהיר ומשכך פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כפי שנאמר בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

דיון

ראשית, חשוב לציין כי תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי  על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי   פ"ד כ"א (2) 358, 364)

אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובעים הם בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה מוטל עליהם.

 רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר".

לאחר ששמעתי הצדדים ועיינתי בראיותיהם, סברתי כי אין להעדיף את גרסת התובעים על זו של הנתבע. לא שוכנעתי בנכונות גרסת התובעים ובמסקנות העולות מהן במאזן ההסתברות.

עילת התביעה של התובעים מתבססת על כך שהיה על הנתבע כבא-כוחם להמציא מסמכים לבית המשפט על פי צו. כאשר לא ביצע את הצו האמור, ונשאל על ידי בית המשפט על כך ענה כי "נעשתה פה טעות. אני סברתי שהמסמכים הוגשו". סבורני כי לא ניתן להסתמך רק על משפט דלעיל כהודאה ברשלנותו המקצועית של הנתבע. עובר לאותו דיון בביהמ"ש בפ"ת היו עוד בקשות, דיונים והכי חשוב - חוסר שיתוף פעולה מטעם לקוחותיו - התובעים שבפניי.

טענת הנתבע כי  לא ניתן היה להגיש את אותם מסמכים וכי ניסה לשכנע את התובעים להגיע לפשרה אולם הם סירבו בתוקף ולאחר מתן ההחלטה של ביהמ"ש השלום , עמל וטרח בהכנת הערעור אשר הוגש על ידו לבימ"ש המחוזי מבלי שדרש שכ"ט נוסף  מקובלת עלי.

התובעים דחו הצעותיו על ימין ועל שמאל, דרשו את המשך ההליכים ויתרה מזאת, לא סיפקו לנתבע מסמכים כפי שנתבקשו.

התובעים נמנעו מלהביא ולו בדל ראייה לגבי קיומם של  אותם המסמכים ומשכך אינני יכול לקבוע כי הנתבע אכן התרשל בתפקידו. סבורני שרק אם התובעים היו מוכיחים כי הם סיפקו את המסמכים לנתבע במועד וזה נמנע מלהגישם לביהמ"ש, ניתן היה לבסס את עילת הרשלנות. התובעים לא הביאו כל ראיות על כך. הכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917).

לא זו אף זו, הנתבע, על אף שמשפטית לא היה חייב לכך, הסכים, עפ"י נספח ו' לכתב התביעה לחתום על הסכם בינו לבין התובעים, ועל פיו הנתבע שילם לתובעים סך של 2,500 ש"ח והוסכם כי הנתבע יהיה פטור מכל אחריות הקשורה לניהול התביעה בבית המשפט בפ"ת.

ההסכם הנ"ל מהווה למעשה מחסום כלפי התובעים מלבוא ולתבוע את הנתבע עקב עבודתו כמייצגם.

ב"כ התובעים המלומד, טען  כי מסמך זה פסול עקב חוסר תו"ל, עושק, התנהגות שאינה הולמת עו"ד ועוד.  אינני סבור כך.

אינני מקבל את הטענה לפיה הנתבע ניצל את חוסר הבנתם של התובעים וגרם להם  ובחוסר תום-לב, לחתום על ההסכם. שלושת התובעים חתמו בנפרד על האישור דנן. מתוכם הובא להעיד רק אחד מהם ועדותו לפני לימדה אותי כי המדובר באדם פיקח. העד זכר את הסיטואציה בה חתם על ההסכם, ידע כי קיבל את הכספים מהנתבע לפי דרישתו שלו וטענותיו לגבי אי הבנת משמעות ההסכם תמוהה בעיניי.