פסק-דין בתיק א 209175/02

1.    זוהי תביעה עפ"י שטר חוב בסכום של 75,000 ש"ח, אשר נעשה ביום 11.12.2001 ומועד פרעונו ב- 15.1.2002. השטר נעשה לפקודת דומיקאר בע"מ - התובעת בתיק זה, ועושה השטר הוא אילן מקמל - הנתבע בתיק זה.

לצד המילים: " התמורה קבלתי ב-" נרשם בשטר " עבור השכרת רכבים".

השטר הוגש לביצוע בהוצאה לפועל ב-21.3.2002 - כחודשיים לאחר מועד פירעונו, לטענת התובעת לאחר שחברה בשם  טסט שיפ פיתרונות בדיקה אוטומטים בע"מ (להלן: "טסט שיפ"), לא פרעה את חובותיה לתובעת. 

2.    וזה סיפור המעשה לגרסת התובעת כפי שהוא מוצג בתצהיר עדות ראשית מטעמה - תצהירו של מר גל לוי-גורי (להלן: " גורי") - מי ששימש מנהל מחלקת לקוחות וגבייה בתובעת:

בין התובעת לבין טסט שיפ נעשה בינואר 2000 הסכם ליסינג שבמסגרתו שכרה טסט שיפ מהתובעת 12 כלי רכב.

במחצית שנת 2001 התברר ש טסט שיפ אינה עומדת בתשלומים השוטפים בגין כלי הרכב המושכרים. התובעת דרשה את החזרתם ואלה אכן הוחזרו לה, להוציא רכב אחד מסוג  קאיה קרניבל ששימש את הנתבע - אז מנכ"ל טסט שיפ.

בקשר לרכב הזה הוסכם שהתשלום החודשי בגינו יבוצע באמצעות כרטיס האשראי של אבי הנתבע - מר אלברט מקמל. היה זה באוגוסט 2001.

מאוחר יותר, ככל הנראה במהלך חודש אוקטובר, הושגו בין התובעת לבין נציגי טסט שיפ הבנות חדשות שבמסגרתן הוחזרו לשימושה של טסט שיפ 7 כלי רכב; הסכם הליסינג בוטל, והשכירות מכאן ואילך הייתה לשכירות "רגילה".

תחילה סוכם שהעובדים אשר לשימושם הועמדו כלי הרכב המושכרים, ימסרו את כרטיסי האשראי שלהם לצורך הבטחת חוב העבר והתשלומים השוטפים. אבל, מאחר שהסיכום האמור "לא היה לרוחם" של העובדים, הוסכם בין התובעת וטסט שיפ שכבטוחות ישמשו כרטיסי האשראי של אבי הנתבע - מר אלברט מקמל וכן של 3 בעלי תפקידים נוספים בחברה - ובכללם המנכ"ל החדש - מר ציון קלימי.

גם לאחר הסיכום הזה לא פרעה טסט שיפ את החשבוניות שהונפקו על ידי התובעת בגין דמי השכירות, וזו הורתה לחייב את כרטיסי האשראי שהיו ברשותה באותה עת - לרבות כרטיס האשראי של אבי הנתבע בסכומים שונים, בגין חובה של טסט שיפ, ובלשונו של המצהיר מטעם התובעת:

" הוריתי לסניף דומיקאר בנהריה אשר החזיק בשוברי האשראי שניתנו לבטחון להציג דרישת תשלום על פיהם לחברת האשראי, על מנת להקטין את יתרת החוב דלעיל". אולי בשל כך בוטלו הכרטיסים הללו על ידי בעליהם .

מכל מקום, התובעת נותרה עתה ללא בטחונות, כשבשימושה של טסט שיפ 7 כלי רכב וכן רכב הקאיה ששרתאת הנתבע.

או אז דרשה התובעת בטחונות חלופיים או את החזרת כלי הרכב, ובמגעים שהתקיימו בין הצדדים במהלך חודש אוקטובר 2001 סוכם שתחת כרטיסי האשראי שבוטלו, ישמשו כבטחונות שיקים אישיים של 3 בעלי תפקידים בטסט שיפ בסכום כולל של 150,000 ש"ח. אלה נועדו להבטיח לגרסת התובעת את דמי השכירות השוטפים ואת חובות העבר של טסט שיפ.

בסופו של דבר, סכום הבטוחות שנדרש על ידי התובעת, התחלק בין שניים בלבד -  מר ציון קלימי המנכ"ל אשר מסר שיק בסכום של 75,000 ש"ח לפרעון ב-30.1.2002, והנתבע שמסר את שטר החוב נשוא תביעה זו.

השיק של מר קלימי הוצג לפירעון על ידי התובעת אך הבנק הנמשך סרב לכבדו מסיבת אכ"מ. שטר החוב של הנתבע הוגש כאמור לביצוע כחודשיים לאחר מכן. מועדי הפירעון של השיק האמור וכן של שטר החוב נקבעו לחודש ינואר 2002 (בהפרש זמן של שבועיים ביניהם), הואיל והצפי היה שבמהלך החודש הזה יוזרמו לטסט שיפ מהמדען הראשי כספים אשר יאפשרו לה לפרוע את חובותיה לתובעת .

3.    מספר דברים תמוהים עולים מיד למקרא תצהירו של גורי, אבל עוד לפני כן עלי לציין:

מהתצהיר לא ניתן להבין מתי בדיוק הוחזרו לשימושה של טסט שיפ 7 הרכבים שהיו נשוא הסיכומים שאליהם מתייחס גורי בתצהירו. גם לא ברור כיצד הגיע מר גורי לסכומי החוב שהוא מציין בסעיפים 12 - 14 לתצהירו.

כך למשל, אם לפי האמור בסעיפים 12 -14 לתצהירו של גורי,  החוב של טסט שיפ הגיע לסכום של 100,787 ש"ח (עקב "צירוף" של חוב שוטף בסך של 34,281 ש"ח וחוב בגין הסכם הליסינג (שכבר בוטל) בסך של 66,394 ש"ח), ולאחר מכן גבתה התובעת באמצעות "בטוחות" 30,000 ש"ח ואף קבלה מטסט שיפ תשלום בסכום של 40,000 ש"ח בנובמבר 2001, כי אז כיצד יתכן שיתרת החוב של טסט שיפ (ולמתי בדיוק?) היא ש"ח 60,675 כפי שקובע מר גורי בתצהירו. האם לפי החשבון הזה, לא נכון יותר לדבר על חוב בסכום של 30,675 ש"ח בלבד?

4.    ומכאן לכשלים בגרסה שהעד שוטח בתצהירו: