פסק-דין בתיק א 20874/06

            מבוא:

1.         זוהי תביעת הטבה שהוגשה על ידי התעשיה האווירית לישראל בע"מ (להלן: "התובעת") כנגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2.         התובעת היתה בזמנים הרלבנטיים לתובענה המעביד של הגב' מרים אזולאי (להלן: "הנפגעת") שנפגעה בתאונת דרכים ביום 29/11/00.

3.         הנתבעת ביטחה בזמנים הרלבנטיים לתביעה את הרכב בו נסעה הנפגעת.

4.         התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ולנפגעת הוכרה תקופת אי כושר לצורך תשלום דמי פגיעה מיום 30/11/00 עד ליום 30/4/01 ובמהלך התקופה הזו הופיעה הנפגעת ברשימת העובדים הזכאים לדמי פגיעה.

5.         התובעת הינה מעביד מורשה על פי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה), תשי"ד-1954, ולפיכך שילמה התובעת לנפגעת את דמי הפגיעה במקום המל"ל.

6.         בפועל ולפי הסכם העבודה הנוהג אצל התובעת שילמה התובעת לנפגעת את מלוא שכרה בתקופת 149 ימי אי הכושר.

7.         הנתבעת שילמה למל"ל ועל פי דרישתו סך של 49,612 ש"ח בגין דמי הפגיעה ששילם המל"ל לתובעת כמעביד מורשה.

8.         כן עולה מהראיות שהנתבעת פיצתה את הנפגעת בגין נזקיה ובסך של 23,000 ש"ח על פי שטר קבלה וויתור שהוגש.

9.         התובעת עותרת בתביעתה זו כנגד הנתבעת לפצותה בתשלום המשכורת ברוטו ששולמה על ידה לנפגעת בתוספת תנאים סוציאליים ובתוספת חלקו של המעביד בהפרשות למל"ל בניכוי מס הכנסה ובניכוי הסך של 48,749 ש"ח שהתקבל אצל התובעת על ידי המל"ל.

10.        הנתבעת אינה כופרת בקיומה של זכות הטבה והמחלוקת נסובה הן בדבר גובה השיפוי המגיע לתובעת שעה שהנתבעת טוענת כי תביעת התובעת נבלעת בתגמולי המל"ל והן ביחס לרכיבים הנתבעים בתביעה.

            דיון:

11.        התובעת עותרת אמנם בסעיף 4 לסיכומיה לשיפוי בגין 149 ימי אי כושר שאושרו על ידי המל"ל מיום 30/11/00 ועד ליום 30/4/01 ואולם לא מצאה לנכון להתייחס לעובדה כי הנפגעת עבדה לפחות בחלק מתקופת אי הכושר הנ"ל במשרה חלקית אצל התובעת.

12.        באישור שהוצא ביחס לנפגעת ביום 16/4/01 על ידי מר פיני מנור, סגן ראש מנהל תעסוקה של התובעת, צויין כדלקמן:

"הרינו לאשר כי גב' אזולאי עובדת בחברתנו. העובדת הנ"ל הוגבלה על ידי הרופאה התעסוקתית ליום עבודה מקוצר של 5 שעות עבודה מתאריך 4/2/01 ועד 13/3/01. כמו כן הוגבלה ליום עבודה מקוצר של 6 שע' מתאריך 13/3/01 ועד 30/4/01".

13.        התובעת לא צירפה כאמור תלושי שכר של הנפגעת בהתייחס לתקופה הרלבנטית אשר מהם ניתן היה ללמוד את היקף העדרותה של הנפגעת בתקופה הרלבנטית בעת שנקבעו לה ימי אי כושר על ידי המל"ל וכן לא הוגשו על ידי התובעת סיכומי תשובה ו/או בקשה להגשתם על מנת לסתור את טענת הנתבעת לפיה בפועל ובמרבית תקופת אי הכושר וכעולה מאישור התובעת עבדה הנפגעת במשרה חלקית בשירות התובעת.

14.        מאישור התובעת עולה, איפוא, שתקופת ההעדרות של הנפגעת מעבודה הינה קטנה בשיעור ניכר מתקופת אי הכושר שנקבעה על ידי המל"ל ובפועל ובמהלך התקופה שבה עותרת התובעת לקבלת מלוא שכרה של הנפגעת עבדה הנפגעת בשירות התובעת.

            אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי ככל שהנפגעת עבדה בתקופת אי הכושר אצל התובעת אין התובעת זכאית לשיפוי ולהחזר שכרה של הנפגעת בתקופת עבודתה. התובעת זכאית, איפוא, לשיפוי אך ביחס להטבה שניתנה על ידה לנפגעת עת ששילמה את שכרה שעה שהנפגעת היתה באי כושר ונעדרה מעבודה.

15.        מחישוב תקופת העדרות הנפגעת מעבודה על פי אישור התובעת עולה כי תקופת אי הכושר המצטברת של הנפגעת הינה כדלקמן: מיום 30/11/00 ועד 4/2/01 = 65 יום. מיום 4/2/01 ועד 13/3/01 הפסד של 3 שעות עבודה ליום לפי 8 שעות עבודה ליום = 14 יום. מיום 13/3/01 ועד 30/4/01 עבדה 6 שעות, דהיינו הפסד של 2 שעות עבודה לפי יום עבודה של 8 שעות = 12 יום. מסך 149 ימי אי הכושר שהוכרו לנפגעת על ידי המל"ל נעדרה הנפגעת בפועל אך 91 יום וזכאותה של התובעת להשבה מצטמצמת, איפוא, לשעות ההעדרות בפועל.