פסק-דין בתיק א 208705/02

מבוא

1.         התובע, מיטוקו בני (להלן:"התובע"), יליד 30/12/73, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 27/08/01 (להלן:"התאונה").

2.         הנתבעות אינן כופרות בחבותן לפצות את התובע, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 והמחלוקת הינה, בשאלת גובה הנזק בלבד.

מהות הפגיעה והנכות

 3.        לאחר התאונה, נבדק התובע, בחדר המיון בביה"ח אסף הרופא. מתעודת חדר המיון עולה כי התובע התלונן על כאבים בפרק ירך שמאל, בצוואר ובעמוד שדרה מותני. התובע המשיך להתלונן  על כאבים בצוואר ובכתף שמאל והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. בנוסף התלונן התובע על כאבי ראש, סחרחורות, עצבנות יתר והפרעה בשינה.

4.         שני מומחים רפואיים, מונו לבדיקת התובע, בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה.

5.         ד"ר ארנן גרינטל, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום האורטופדי, ציין בחוות דעתו כי התובע נכנס לחדר הבדיקה כשידו השמאלית צמודה לגוף והצוואר מוטה לשמאל, כפי שמודגם בתמונה בעמ' 1 לחוות הדעת. בנוסף ציין ד"ר גרינטל כי "בתחילה אין שום תנועה מצד עמוד השדרה הצווארי. בהמשך הבדיקה נצפית תנועה כלשהי כאשר בעת לבוש נצפתה תנועה טובה אך לא מלאה בעמוד השדרה הצווארי. עם זאת שומר על הטיה כלפי שמאל במהלך הבדיקה כולה. גם בדיקת טווח התנועה בכתף שמאל התאפיינה בחוסר יציבות של הממצאים. בתחילה לא היתה שום תנועה, לאחר מכן הושגה אבדוקציה פסיבית של 45 מעלות וכפוף של 90 מעלות, לאחר נצפה שימוש חופשי בכתף וזרוע שמאל בעת הישיבה ליד השולחן למשל בעת הכנסת צילומי ה - CT המפוזרים חזרה למעטפה, בהמשך נמצא טווח תנועה מלא. לא נמצאה רגישות ממוקמת והכוח הגס היה תקין.

עם סיום הבדיקה, נקראתי לצאת ממרפאתי ובאקראי צפיתי במר מיטוקו הולך ברחוב כאשר בתחילת ההליכה כתפו השמאלית צמודה לגוף ותוך הליכה השתחררה והחלה  מתנועעת באופן חופשי... לקראת ההגעה למכונית התיישר הצוואר שהיה מוטה עד אותו הרגע,  בעת ההתארגנות בתוך המכונית נצפתה תנועת הראש באופן מלא בסיבוב ימינה ושמאלה  בצורה חופשית...".

בסיכום חוות דעתו, התייחס ד"ר גרינטל, לרישומים הרפואיים המלמדים על רצף תלונות בדבר כאבים בצוואר המקרינים לכתף שמאל וציין כי הפגיעה הצווארית, עשויה להיות מקור לכאב ולהפרעה, גם ללא ממצאי הגבלה בתנועת הצוואר. ד"ר גרינטל, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 2%, בהתאמה לסעיף 35(1)ב' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956.

6.         ב"כ הנתבעות, הדגיש את חוסר ההתאמה בין המצב שהוצג על ידי התובע בבדיקה, לבין התנועות שנצפו על ידי המומחה באקראי וטען כי היות ולא נמצאה על ידי המומחה, הגבלה אובייקטיבית, היה עליו לקבוע כי לא נותרה לתובע נכות כלשהי וכי בנסיבות העניין, לאור חוסר האמינות שהתגלה בבדיקת התובע, אין לקבל את הנכות שנקבעה על סמך תלונות סובייקטיביות של התובע, בפני הרופאים המטפלים.

7.         אכן, חוות דעתו של מומחה רפואי, הינה בגדר ראיה במכלול הראיות ולבית המשפט מסור שיקול הדעת אם לקבלה או לדחותה.

בענייננו, ראיתי לאמץ את חוות הדעת שכן  מעבר לכך שהמומחה לא נחקר וקביעותיו לא נסתרו, הרי  ד"ר גרינטל, היה מודע לפער בין התמונה שהתובע ניסה להציג בפניו, במהלך הבדיקה לבין המצב לאשורו ואף תאר בהרחבה את התנהלותו של התובע, במהלך הבדיקה ולאחריה, אך מאידך, הסביר כי ראה ליתן משקל לרצף התלונות על כאבי צוואר הקורנים ליד שמאל שכן תלונה זו, מתאימה לאופי ומנגנון הפגיעה, גם בהעדר הגבלה בתנועות הצוואר.

8.         פרופ' אבנר אליצור, אשר מונה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום הפסיכיאטרי, ציין בחוות דעתו כי " מדובר בתגובה רגשית סובייקטיבית טיפוסית לצליפת שוט עם סממן פוסט טראומטי של הזכרות בארוע טרם הרדמות. רמת הנכות במקרה כזה מתאימה ל- % 10  נכות על פי סעיף 34ב' מתקנות ביטוח לאומי. אני ממליץ על הפניה לטיפול נפשי כפעם בשבוע,  חצי שנה ופעם בחודש לחצי שנה נוספת... בתום שנת טיפול הנכות תרד ל- 0% על פי סעיף 34 א' מתקנות ביטוח לאומי לצמיתות".

9.         התובע, עתר לפסילת חוות דעתו של פרופ' אליצור וטען כי בעצם הקביעה שבתום שנת טיפול, תרד נכותו של התובע ל- 0%, חרג המומחה מסמכותו. הבקשה לפסילת חוות הדעת, נדחתה על ידי כב' השופט בכר, בהחלטתו מיום 31/05/04.

בקשת רשות ערעור  שהוגשה על ההחלטה האמורה, נדחתה, וכאמור בהחלטתה של כב' השופטת דותן, מיום 27/12/04: "לא ביקשתי את תשובת ב"כ המשיבה מאחר שאני סבורה שבקשה זו אין בה מאומה. טענותיו של עו"ד רבי רלוונטיות מאד לחקירתו הנגדית של המומחה וחזקה על ביהמ"ש שיקשיב רוב קשב לכל טענה באשר למשקלה של חוות הדעת ומידת ההסתמכות שביהמ"ש צריך להסתמך עליה. אולם לא שמעתי מדוע קיים "חשש ממשי למשוא פנים" המצדיקה פסילתו של מומחה".

למרות הדברים האמורים, המומחה, פרופ' אליצור, לא זומן לחקירה.

עוד יצויין כי למרות שחוות הדעת ניתנה באפריל 2004, התובע לא פנה, לקבלת טיפול כמומלץ על ידי המומחה. בנסיבות אלה, ראיתי לקבוע כי יש להכיר בקיומה של נכות נפשית זמנית, בשיעור של 10%, למשך התקופה שמיום התאונה ועד תום שנה ממועד קבלת חוות דעתו של פרופ' אליצור, דהיינו עד אפריל 2005 ולמעלה מן הצורך יצויין כי אף התובע, התייחס בתצהירו לנכות הנפשית, בלשון עבר (סעיף 8 לתצהיר התובע, ת/1).

הפסדי השתכרות  בתקופת אי הכושר

10.        התובע, עולה מאתיופיה, עבד, עובר לתאונה, במשרה חלקית, כמאבטח בחברת "צוות ביטחון". במקביל, למד התובע במכינה במכללת אריאל (עמ' 4 לפרוטוקול).

התובע ציין בתצהירו כי לאחר התאונה, נעדר מעבודתו, במשך כחודש וחצי, בהתאם לאישורי אי כושר שניתנו לו לתקופה שמיום התאונה ועד  17.10.01. כן ציין התובע כי בתקופת ההעדרות מהעבודה, לא קיבל שכר.

לתצהיר התובע, צורפו תלושי שכר לתקופה שעובר לתאונה ובהתאם להחלטתי מיום 25.9.06, הוגשו על ידי התובע, תלושי שכר נוספים לחודשים אוקטובר 2001 ועד ינואר 2002.

שכרו הממוצע של התובע, עובר לתאונה (חודשים מאי-יולי 2001), הסתכם בסך של  3,714 ש"ח כשמשכר זה, לא נוכה מס.

התובע שב לעבודתו באוקטובר 2001, ושכרו בחודש זה, הסתכם בסך של 3,155 ש"ח. כן עולה מהנתונים המצטברים המופיעים בתלוש השכר כי בחודש ספטמבר, לא שולם לתובע שכר.