פסק-דין בתיק א 20857/03

א.        מהות התביעה ועיקר טענות בעלי הדין

1.         בפני תביעה שהוגשה ביום 17/12/00 ועניינה חובות נטענים של דייר בית עסק  לבעלי בית העסק.

            התובעים היו בתקופה הרלוונטית לכתב תביעה זה הבעלים של בניין ברח'                ירושלים בבני ברק ובו בין היתר חנות פינתית (להלן: "החנות").

            הנתבע היה דייר מוגן בחנות, אשר שימשה אותו כבית עסק למכירת נעליים,              וזאת עפ"י חוזה שכירות מוגנת מדצמבר 1987.

2.         אין חולק כי ביום 6.5.98 ניתן נגד הנתבע פס"ד לפינוי החנות. ביום 1.9.99                    הפך  פסה"ד לסופי וחלוט.

            לימים בחודש יוני 2000, מכרו התובעים את הבניין והחנות ליוסף כהן                     (להלן:  "כהן") שאז לגרסת התובעים, הסתבר להם כי הנתבע ממשיך לנהל              בחנות את  עסקו הקודם.

3.         התובעים טוענים כי הם זכאים לגבות מן הנתבע דמי שכירות ראויים  החל  מיום 1.7.92  , המועד בו חדל לטענתם לשלם דמי שכירות מוגנים. לגרסתם סה"כ חוב דמי השכירות הראויים המגיע להם מן הנתבע עד ליום הגשת  התביעה בהתבסס על  חישוב של 1,400 $ לחודש - מסתכם לסך של 820,991  ש"ח (כולל  מע"מ).

בנוסף על כן, טוענים התובעים כי עוד ביום 26.9.98 העביר אחיו של הנתבע    המנוח יעקב זכריה ז"ל (להלן: "המנוח") לנתבע את חלקו בחנות (50%) תמורת תשלום סך של 28,000 $ וכי  העברה זו הוסתרה מידיעת התובעים.

התובעים טוענים כי בשל העברה זו הם זכאים לשיעור של 40% מן הסכום המגולם של דמי   המפתח, דהיינו, מסך של 46,667 $ ובסה"כ הם תובעים מן הנתבע בפריט זה סך של 18,667 $ כערכם ליום 26.9.88; סכום זה המשוערך ליום 1.12.00 עומד לטענתם ע"ס 200,993 ש"ח.

4.          התובעים ביקשו אפוא לחייב את הנתבע לשלם להם סך של 1,021,984 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן את הוצאות המשפט.       

5.          בכתב הגנתו טען הנתבע כי פסק הדין לפינוי ניתן נגדו על יסוד עילת פינוי שעניינה פיגור בתשלום דמי שכירות ומכאן שפסה"ד מהווה "תשלום" או  "פדיון" של דמי שכירות.

לחילופין, טען הנתבע כי עד למתן פס"ד לפינוי הוא החזיק בחנות כדייר לפי החוק ובגדרה קמה  זכותו לשלם דמי שכירות מוגנים בלבד בהתאם לחוק הגנת הדייר ותקנותיו.

הנתבע טוען כי התובעים סירבו לקבל ממנו דמי שכירות ואלו הופקדו בזמנו בבנק הדואר ואין התובעים זכאים ליותר מאשר לדמי שכירות שהופקדו.

6.         הנתבע העלה גם טיעון התיישנות, מניעות והשתק פלוגתא.

7.          הנתבע הוסיף וטען כי אחיו המנוח נרצח ביולי 1993. וכי עם פינויו מן החנות וכפועל יוצא מכך זכו  התובעים בחנות שערכה כ-250,000 $ לאחר שהוא והמנוח שילמו לתובעים בשנת 1987 דמי מפתח בסכום של 102,500 $.

בנתון לכך, טען הנתבע כי יש לפטור אותו מחובת תשלום כלשהו לתובעים וזאת בהתבסס על  שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש עפ"י סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

ב.         המחלוקת :

1.         האם התובעים זכאים לסכומים הנטענים על ידם כדמי שכירות ראויים, ולחלופין כדמי שכירות מוגנים.