פסק-דין בתיק א 207/04

1.         התובעים הגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי על פיו הינם הבעלים ובעלי הזכויות בחלקה 1 בגוש 10273 באדמות שפרעם (להלן: "החלקה") וכי הם רשאים להרשם כבעלים של החלקה.

2.         התובע מס' 1 הנו עזבון המנוח עטאללה ח'ליל בהיג' (להלן: "המנוח") אשר היה עד שנת 1984 הבעלים הרשום של החלקה (כעולה  מהרישום בנסח ההיסטורי של החלקה). המנוח עזב את מדינת ישראל לסוריה בשנת 1948 ושם נפטר בשנת 1990.

3.         התובעים 2-5 הנם בניו של המנוח ויורשיו , בהתאם לצו הירושה שהוצא על ידי ביה"ד השרעי בעכו ביום 18/02/03.  

4.         הנתבע 1, הינו האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (להלן: "האפוטרופוס"), לו הוקנתה החלקה מכוח החוק לנכסי נפקדים, התש"י- 1950 (להלן "חוק נכסי נפקדים").

5.         הנתבעת 2, הינה רשות הפיתוח (להלן: "רשות הפיתוח"), והינה הבעלים הרשום של החלקה מאז שנת 1984.

6.         התובעים המשיכו להחזיק בחלקה ואף עיבדו אותה במשך כל השנים.

7.         רשות הפיתוח  העבירה את זכויות החכירה בחלקה לנתבעת 3, עיריית שפרעם, אשר מתעדת לבנות שם גן ילדים. בבש"א 1607/04 הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים לבצע עבודות בניה על החלקה ו/או כל שינוי בה. בתאריך 29.1.04 ניתן צו מניעה זמני ובהסכמת הצדדים הוא צומצם באופן שיחול על חלק מהחלקה בלבד, על מנת לאפשר לנתבעת 3 לבנות את הגן . הצו נותר על כנו באשר ליתרת החלקה. בהתאם להסכמות - הנתבעת 3 לא נטלה חלק בהמשך הדיונים בתובענה.

8.         ביום 02/09/1947 נחתם הסכם מכר בין המנוח לבין עבדאללה אבראהים אשקר לגבי חלק מהחלקה ובת.א 338/79 נקבע, בפסק דין בהסכמה, כי בנו של הקונה זכאי להירשם כבעלים של 1,317 מ"ר מהחלקה. תביעה זו הוגשה נגד הנתבעות כאשר התובעים לא היו כלל צד להליך זה (אך הודו כי ידעו על קיומו).

9.         לאחר פטירת המנוח פנו התובעים אל הנתבעות בדרישה להעביר את החלקה על שמם, וטענו כי ירשו אותה מהמנוח מכוח צו הירושה. משסורבו, הגישו התובעים תביעתם זו, כאשר הם טוענים כי יש לבטל את הכרזת החלקה כנכס נפקד, וכי רישום החלקה על שם האפוטרופוס ומכירתה לרשות הפיתוח נעשו שלא בתום לב. התובעים טוענים כי לאחר מות אביהם, קמה  להם ציפייה לקבל את החלקה כחלק מירושת המנוח, כיון שהם אינם נפקדים. בנוסף, טוענים התובעים כי אמם של התובעים 2-5 נפטרה בשנת 1950 בשפרעם ומעולם לא עזבה את שטח ישראל וכי בכל מקרה היא זכאת למחצית הזכויות בחלקה מכוח הלכת שיתוף הנכסים. כמו כן, טוענים התובעים כי במשך יותר משלושים שנה הם מחזיקים בחלקה, מעבדים אותה וקוטפים את יבול הזיתים ועצי הזית הרומיים שבחלקה ויש בכך כדי להעיד על בעלותם בחלקה.

10.        בבסיס תביעת התובעים עומדת הטענה כי "בעת ההכרזה, הקרקע לא היתה בבעלות המנוח אלא שעברה לבעלות היורשים, וכי אישור הנפקדות , שהוצא, הוצא בהעדר נתונים ובחוסר תום לב" (סעיף 23 לסיכומי ב"כ התובעים).

11.        לא מצאתי בסיס לטענה זו ודינה להידחות. אין חולק כי במועד ההכרזה היה המנוח בחיים וכי גם אם היה הבעלים של החלקה - היא לא עברה לבעלות התובעים מכוח ירושת המנוח שהרי אין יורשים קודם לפטירת המוריש.

12.        סעיף 1 לחוק נכסי נפקדים קובע כי :

" (ב) "נפקד" פירושו -

(1) אדם אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים - היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או על ידי אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה -

( I ) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או תימן, או

(ה) " נכס נפקד" פירושו - נכס אשר - בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 נובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 , כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) , חדל מהתקיים, -נפקד היה בעלו החוקי או נהנה ממנו או החזיק בו,בעצמו או על ידי אחר;אך אינו כולל מטלטלים המוחזקים על ידי נפקד ופטורים מעיקול או מתפיסה בהתאם לסעיף 3 לפקודת הפרוצדורה האזרחית, 1938".

13.        מכאן עולה כי המנוח הינו בבחינת "נפקד", כמשמעותו בחוק נכסי נפקדים וכי החלקה הנה בבחינת "נכס נפקד", כיוון שמעמדו של הנכס כנכס נפקד נגזר ממעמדו של האדם כנפקד.

14.        עוד עולה מלשון החוק כי המועד הקובע לבחינת היות הנכס "נכס נפקד" הינו  ביום בו הופך בעליו ל"נפקד" , דהיינו, היום בו עזב את שטח מדינת ישראל למדינת אויב (בעניינו של המנוח ב- 1948).

בבג"צ 4713/93 זאב גולן נגד הוועדה המיוחדת לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, פ"ד    מח(2) 638 נקבע כי :