פסק-דין בתיק א 20660/07

תביעה ותביעה שכנגד הוגשו בגין נזקי מכוניות בתאונת דרכים בצומת הרחובות שלבים והתחיה בת"א. מכוניתו של מר שמידט נסעה ברחוב שלבים בנתיב האמצעי משלושה. ממש כשנכנסה לצומת פגעה חזיתה בדופן ימין של מכונית שהגיעה משמאל וחצתה את דרכה - והדפה אותה הלאה ושמאלה על עמוד. במכונית שנפגעה נהג מר טובוריה. מכוניתו נכנסה לצומת בנתיב הימני ברחוב התחיה ולפני התאונה הספיקה לחצות כשלושה רבעים מהצומת. כל אחד מהנהגים טען, שהוא עצמו נכנס לצומת באור ירוק - ובמשתמע שהנהג האחר נכנס לצומת באור אדום. כך גם טענו בעדויותיהם במשטרה ובהודעות שמסרו לחברות הביטוח.

מר שמידט סיפר שנסע במהירות של 50 קמ"ש לערך. הוא הבחין באור ירוק ברמזור שלפניו כשהיה במרחק של 70 מ' ממנו לערך, ושוב לפני שנכנס לצומת. הוא לא האט את מהירות נסיעתו עם הכניסה לצומת ולא הבחין במכונית החוצה את דרכו אלא באיחור רב, כשכבר לא יכול היה למנוע את התאונה. כשהעיד במשטרה סיפר מיוזמתו שאחרי התאונה האשים אותו הנהג האחר, שנכנס לצומת באור אדום והוא הכחיש זאת.

את הטענה בצורתה החיובית, דהיינו שנכנס לצומת באור ירוק, טען רק במענה לשאלת השוטר. העד הסביר זאת בכך, שחשב שבחקירת המשטרה עליו להשיב לשאלות ולא לנדב גרסה משלו. אני נוטה להאמין לטענתו, שכן כך בדיוק  נהג גם על דוכן העדים. ככלל, העובדה שחלק מגרסה ניתנה מיוזמת העד וחלקה רק בתשובות לשאלות השוטר אינה מלמדת דבר. לעתים משמיט עד חלק חשוב בסיפורו, לא מפני שכבש עדותו, אלא מפני שסבר שהדבר מובן מאליו או שנאמר קודם בנסיבות כלשהן (שלא תועדו באותו מסמך). לא כל העדים מספרים ספונטאנית את כל שרלוונטי להבנת גרסתם ולא כל העדים מעידים בביטחון עצמי קולני את הגרסה ששיננו מבעוד מועד בלי קשר לשאלות שנשאלו. לכל עד סגנונו שלו ועד זה נראה מופנם ומאופק מעבר למקובל בישראל. הדבר בא לידי ביטוי ברור כאשר נשאל העד אם הציע לנהג האחר "שיסגרו את הענין ביניהם". העד השיב באופן שעלול להשמע כדו-משמעי "אני לא זוכר שאמרתי" ואז (במענה לשאלה) הסביר "אני לא זוכר שיחה בינינו". משמע, שלא מדובר בעד ש"אינו זוכר" מה אמר, אלא בעד המפקפק בכך שהתקיימה שיחה כלשהי!

בעיני ב"כ הנתבעים יש לפרש צורת עדות זו לגנות העד. לא כך התרשמתי. יש דרכים שונות לומר "לא". יש עדים בוטחים ומוחצנים שיגיבו על גרסה שהוצגה להם באמירה שהיא שקר מוחלט. יש עדים מופנמים ומאופקים שיאמרו "אני לא זוכר את הדברים כך" ויתכוונו בדיוק לאותו דבר.  לשון "לא זוכר" שנקט מר שמידט צריכה להתפרש על-פי מכלול צורת התנהגותו של העד, נימוסיו,  המימיקה שלו, קולו השקט והסבלנות שגילה בהמתינו לסיום השאלות בטרם החל להשיב. כששמעתי את העד, לא היה לי ספק, שזו דרכו להכחיש את הטענה לחלוטין. 

גם אשתו של מר שמידט, ויקטוריה,  העידה שהספיקה לראות אור ירוק ברמזור לפני התאונה.

מר טובוריה העיד שנסע לפני הצומת במהירות 40 - 50 קמ"ש, הוא הבחין באור הירוק עשרות מטרים לפני כניסתו לצומת ובעת כניסתו לצומת. כשנשאל על -כך (ולא באופן ספונטאני) הבהיר שהוריד את מהירות נסיעתו ב- 5, 10 קמ"ש עם הכניסה לצומת. הוא ייחס את התאונה לכך שהנהג האחר נסע מהר מדי ולא שם לב לנוכחותו בצומת. לדבריו הודה בפניו מר שמידט מיד אחרי התאונה ש"ללא ספק" הוא נכנס לצומת באור אדום. הוא הבהיר שהמילים "ללא ספק" היו מילותיו של מר שמידט עצמו. עוד סיפר, שמר שמידט הציע לו "לסגור את הענין ביניהם", אף שהדבר נראה לו טיפשי, ליישב בדרך זו נזק של אובדן מוחלט לשני רכבים שבבעלות חברות.

ענין מיוחד מצאתי בגרסתו של מר טובוריה, באשר לחילופי הדברים שאחרי התאונה: שתי מכוניות בבעלות חברות נפגעו בתאונה קשה בעת שנהגו בהן עובדים. אין כל ראיה לכך, שמי מהמעורבים צריך היה לחשוש שאין הוא חוסה תחת מטרייתו של ביטוח תקף. ניסיון החיים מלמד, שבמצבים שכאלה עיקר דאגת המעורבים נתונה לגופם ונדיר שהם מגלים ענין כלשהו בשאלות הכספיות (שאינן מעניינם). אכן, לא סביר בעיני שלמר שמידט היתה בכלל סיבה להטריד עצמו בנזק הכספי, כאשר פניו כבר היו מועדות לבית-החולים (לשם הגיע אחרי התאונה). הנזק הרב למכוניות היה גלוי לעין. אין זה סביר שאדם נבון יחשוב שניתן ליישב נזקים כאלה "בין הנהגים" ללא דיווח לבעלי הרכב ואין לי ספק שמר שמידט הוא אדם נבון. אף לא שמעתי כל טעם, שבגינו סביר שמר שמידט יזדרז ליטול על עצמו נטל כלכלי כזה, על-מנת "לסגור" את הפרשה בין המעורבים. אפילו הוא האשם בתאונה, מדוע יתן לחברת הביטוח מתנה השווה עשרות אלפי שקלים? לדברי מר טובוריה לא הסתפק מר שמידט בהצעה נמהרת, לא רציונאלית וטיפשית אלא שהוא גם אמר שהוא "ללא ספק" נכנס לצומת באור אדום. מר טובוריה הבהיר שאלה ממש היו המילים שלהן נזקק מר שמידט. זהו נוסח יוצא דופן עד מאוד, מוחצן בטוח ומודגש. דומני שמעטים האנשים שירשיעו עצמם באופן כה בוטה, אך ברור שזה אינו סגנון דיבורו של מר שמידט, שהוא בבירור, איש של "אנדרסטייטמנט" ולא של סופרלטיבים. הנוסח הולם דווקא את מר טובוריה, שבעדותו הקצרה, חשף נטיה להפרזה ולא היסס לייחס לעצמו "טוב לב", בכך שעשה את חובתו ובדק אחרי התאונה, לשלומם של המעורבים בה.

איני מאמין לגרסתו של מר טובוריה וכך אף חשתי בעת שהעיד. די היה בכך כדי להעדיף את גרסתו (האמינה בעיני) של מר שמידט לתאונה. מעדותו של מר טובוריה, למדתי על הנסיבות שהביאוהו באותו לילה לצומת: העד שימש כמפקח בחברת שמירה. באחד מאתרי העבודה של החברה שהוא הגדיר כ"אתר רגיש" התרחש אירוע "חריג", תקלה, כש"היה שם בן אדם שלא החליפו אותו בזמן". העד הסיע את השומר המחליף בעת התאונה והשעה דחקה.  נסיבות אלה מצביעות על סבירות גבוהה מאוד שמר טובוריה נסע מהר מאוד ותוך התעלמות מהאור האדום ברמזור. לאור זאת אני מוצא שהוא האשם בתאונה ואיני מייחס למר שמידט תרומת אשם כלשהי. לפיכך אני דוחה את התביעה שכנגד, מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 62,706ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.2.07 ועד התשלום המלא בפועל, שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ, האגרה ששולמה ושכר העדים שנפסק.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים בדואר.

ניתן בהעדר הצדדים בלשכתי, היום, 23 בספטמבר 2008, כ"ד בתשרי התשס"ט.

ירון בשן, שופט

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: