פסק-דין בתיק א 20614/07

בפני תביעה כספית לתשלום סך של 14,557 ש"ח. 

חברת דפי זהב בע"מ (להלן:"התובעת") עוסקת במתן שירותי פרסום בדפוס ובאינטרנט. לטענתה, פישבך צביקה (להלן: "הנתבע") הזמין דרכה פרסום לשנת 2006, תאור הפירסום הינו השכרת רכב. הזמנת הפרסום נכתבה בטופס הזמנה (להלן: "הטופס") ובו סוכם בין הצדדים על מהות הפרסום ומחירו. הנתבע חתם על הסכם והתחייב לשלם בעבור הפרסום סכום השווה ל 2,685.23$ בתוספת מע"מ בסכום השווה ל-416.21$ (14,557 ש"ח קרן החוב).

לאחר שכל ניסיונות התובע לגבות את החוב האמור  העלו חרס, לא נותרה בידיה כל ברירה אלא להגיש תביעה זו כאשר סכום החוב צמוד ומשוערך ליום הגשתה.

מנגד טען הנתבע כי אישורה של העסקה הייתה כפופה לאישורה של חברת אוויס, ולאור העובדה כי בתיאום עם נציגי התובעת חתם הנתבע רק בסוף העמוד הראשון וזאת מבלי שמולאו פרטי התשלום ותנאי התשלום, הרי שההסכם אינו מחייב מאחר ולא נחתם בסעיף 5 במתחייב בהתקשרות.

לגישת הנתבע סוכם כי יעשה מאמץ מצידו לשכנע את חברת אוויס לבצע את הפרסום אולם, אישורה הוא אשר יקבע. מאחר ואוויס לא אישרה את הפרסום, הודיע הנתבע כי אינו מעוניין בפרסום.

הנתבע טוען כי התריע בפני התובעת במספר הזדמנויות שונות באשר לאי רצונו בפרסום וכן תיזכר את התובעת בימים 28/08/06, 29/08/06 אולם, ביום 29/08/06 נמסרה הודעה כי לא ניתן לבטל את הפרסום.

בתאריך ה - 15/06/08 התקיים בפני דיון מקדמי, בו, הוצע לצדדים  כי יתנו לבית המשפט לפסוק בסכסוך דנן על דרך הפשרה כשהסכום המינימאלי יהיה בסך של 3,600 ש"ח ואילו הסכום המקסימאלי יהיה 10,800 ש"ח.

צדדים בחרו, בנסיבות  העניין, לקבל את הצעת ביהמ"ש ולהפקיד את ענייניהם בידי בית המשפט, על מנת שזה יפסוק בהם,  על פי הקבוע בסעיף 79 א' (א) לחוק בתי המשפט.

יפה עשו הצדדים שהסכימו לסיים המחלוקת בדרך זו.

בכך שהצדדים הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בדרך זו, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו מקפלת בתוכה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ואת נכונותו של כל צד להטות אוזן קשבת לטענות חברו.

המשפט מכיר בחשיבות ערך האמת, אך גם ביחסיותו של ערך זה. המשפט מתרחק מערכים מוחלטים ומחפש פשרה - המשקפת את מלוא המורכבות של הקיום האנושי - בין ערכים מתנגשים. דווקא החיפוש אחר ערכים - ובהם החיפוש אחר האמת - מביא את המשפט לצורך הדורש לאזן בין ערכים מתנגשים ( ראה אהרון ברק - על משפט שיפוט ואמת, משפטים כ"ז, (תשנ"ו) 11).   

כבר נקבע כי פסיקת בית המשפט בהליך לפי סעיף 79 א' איננה מוגבלת לד' אמותיו של הדין המהותי אלא גם לעקרונות ושיקולים של מוסר, חירות, צדק, שלום ויישור הדורים.

יש אף והפשרה חופפת במלואה את הדין המהותי הנוהג {ראה ע"א 1639/97 אגופוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה פ"ד נג (1) 337).  וכן ראה ת"א 2014/99 זרוצי נ' שנקמן (טרם פורסם)}.

גם חז"ל, התלבטו מהי הדרך הנכונה ליישב סכסוכים שהגיעו אל בית הדין וחלקם צידדו בדרך הפשרה. וכך נאמר בגמרה ( מסכת סנהדרין, דף ב' עמ' ב'):

"ר' יהשוע בן קרחה אומר: מצווה לבצוע (= להביא לידי פשרה) שנאמר:" אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" [זכריה,ח'] והלא במקום שיש משפט- אין שלום, ובמקום שיש שלום -אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה הביצוע(=פשרה)."

ההתקשרות הראשונית בין הצדדים באשר לחוזה זה נוצרה עוד ביום 24/07/06 אשר בה ביקש הנתבע לפרסם במדריך התובעת.

לאור העובדה כי נספח ב' אשר צורף איננו נושא כל תאריך, אין בידי בית המשפט את הכלים לבחון מתי נשלח. עם זאת מנספח ג', עולה כי בקשות הביטול נשלחו בתאריכים 28/08/06, 29/08/06, אשר הינם תאריכים קרובים ביותר לתאריך הפרסום.

על אף טענת הנתבע כי על פי הודעת התובעת תיקונים יתקבלו עד ליום 31/08/06 במדריך דפי זהב קהילה (צורף כנספח ד'), נראה כי בשלב זה במידה ואכן הייתה מבוטלת העסקה הייתה נוצרת לתובעת משבצת ריקה ולאור העובדה כי הודעת הביטול נמסרה סמוך לפרסום אין כל הגיון כלכלי לגרום לחסרון כיס לתובעת עקב רשלנות הנתבע.

הדבר נכון גם באשר לפרסומים אשר בגינם היה ניתן לשלוח הודעת תיקון עד ליום 07/09/06 שכן התובעת מכלכלת את צעדיה ועורכת את המדריך בהתאם למספר וגודל המודעות. עם זאת נראה כי באשר למדריך מודיעין - שוהם מסווג  היה על התובעת, לאור בקשת הנתבע, להימנע מלפרסם שכן מיום 29/08/06 ועד ליום 26/10/06 אשר בו ניתן לשלוח הודעות באשר לתיקונים נראה כזמן סביר בו התובעת הייתה יכולה לעצב את המדריך גם ללא מודעת הנתבע.

אי לכך ולאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים {(ראה ת"א (ב"ש)187/93 פרץ אשר נ' קופת חולים של ההסתדרות (טרם פורסם), וכן ראה רע"א 5192/01 די וורלי נ' הלין (טרם פורסם)} ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות התרשמתי מטענות הצדדים ומהמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק לחייב את הנתבע, לשלם לתובעת לסילוק כל טענה מכל מין וסוג שהוא הקשורה בתיק זה, סך של 8,100 ש"ח (כולל מע"מ). בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת מחצית מהוצאות המשפט וכן סך של 720 ש"ח + מע"מ  בעבור שכ"ט עו"ד.