פסק-דין בתיק א 20500/01

התובע, יליד 1936, עותר לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים מיום 20.12.99, עת נפגע בהיותו הולך רגל על ידי אופנוע הנהוג על ידי הנתבע 1.

בכתב ההגנה מטעם נתבעים 1 ו- 2 הוכחש האירוע, הנזק והקשר הסיבתי ביניהם. כן נטען כי הרכב הפוגע הינה רכוש המדינה, אשר פטורה מחובת ביטוח, ולכן יש למחוק את התובענה כנגד הנתבעת 2.

לבקשת התובע שונה שם הנתבעת 3 באופן שבו "אבנר" נמחקה ובמקומה באה "מדינת ישראל" (החלטה מיום 10.2.04). בישיבת 27.11.06 הוצהר כי אין מחלוקת באירוע ובחבותה של הנתבעת 3 לפצות את התובע בגין נזקיו, ככל שיוכחו. כן נמחקה הנתבעת 2 בהסכמה, שכן אינה המבטחת.

השאלה שנותרה במחלוקת היא שאלת הנזק.

מטעם התובע העידו מר אלכס ליבק, התובע בעצמו ומסמכים. מטעם הנתבעת הוגשו מסמכים.

בתחום הרפואי מונה ד"ר ליברטי כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. ד"ר ליברטי הגיש חוות דעת מטעמו, נחקר לבקשת ב"כ התובע, ובאחרית הגיש התייחסות לשאלת נכויותיו הזמניות של התובע בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 13.6.06. בסיכום ומסקנות חוות הדעת העריך המומחה את שיעור נכותו של התובע ב- 10% לפי תקנה 37(7)א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מתני ולתאונה ייחס מחצית ממנה. בעדותו הסכים המומחה לחלוקה שונה ולפיה ייחס לעברו הרפואי של התובע 3% ולתוצאות התאונה 7%. בהמשך ובהסכמה השיב בכתב ביחס לנכויות הזמניות וחיווה דעתו כי יש לייחס לתובע נכות זמנית בשיעור 100% למשך ארבעה חודשים, 50% לארבעה חודשים נוספים ו- 25% לארבעה חודשים אחרונים המשלימים תקופה של שנה ושלאחריה נכותו היא צמיתה כמפורט.

עיקרי העובדות שהוכחו כדבעי:

1. התובע, יליד 1936, נפגע בתאונת דרכים מיום 20.12.99 בשעות אחר הצהריים, עת טייל עם כלבו על המדרכה. אופנוע נהוג על ידי הנתבע 1 נסע על המדרכה, פגע בו מאחור והפילו.

2. ממקום האירוע פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים איכילוב. מדו"ח מד"א מיום האירוע (סומן "טז" לתצהיר התובע) עולה כי סבל מ"חבלה בעכוז וירך שמאל" וכי פונה לבית החולים איכילוב. לאחר ששהה בבית החולים, ומשחש כי הטיפול בו מתעכב, עזב את בית החולים ופנה לרופא המטפל בקופת החולים (ר' חשבון טיפולים בחדר מיון מיום האירוע שצורף לתצהיר התובע וסיכום ביקור הרופא המטפל בקופת החולים מיום 21.11.99, כנספח לתצהיר התובע).

3. עובר לתאונה עבד התובע כצלם שטח. במסגרת עבודתו זו שימש התובע צלם עצמאי לעיתונות המקומית ובינלאומית, בעיקר באזורי עימות ומלחמה (עדות התובע בסעיפים 5-10 ובסעיף 13 לתצהירו). עבודתו של התובע כצלם שטח כרוכה בהרמה ונשיאה של ציוד הצילום וחפצים אישיים, ומצריך יכולת להתנייד, "לרוץ", והיות "בכושר גופני מיטבי" לשהות "בתנאים קשים מורכבים ומשתנים" ואף "לשהות ...במארבים", הכל תוך שמירה של ביטחון אישי ותיפקוד "ממש בתנאי מלחמה". (סעיפים 11 - 12 לתצהיר התובע).לקראת שלהי שנות ה-90' שינה התובע את אופן התקשרותו המקצועית והפסיק התקשרותו עם מעסיקו העיקרי, עיתון ניוזויק. התובע עבד בעבודות בהן בחר, והתמקד בצילום של פרוייקט ארוך טווח. פרוייקט שכזה מצריך "סבלנות והתמדה" במהלכו משולם שכר נמוך כמעיין מימון ביניים, "עם גמול נאה בסיום" (סעיפים 23-24 לתצהיר התובע).

4. בעבר, ערך התובע פרוייקט ארוך טווח על אורח חייהם של הבדואים בסיני. פרוייקט זה יצא אל האור כספר בשנת 1984 (עדות התובע בעמ' 19 לפרוטוקול). עובר לתאונה  עבד התובע על פרוייקט צילום העיר ירושלים, שהחל עוד בשנת 1993 לערך וצפוי היה להסתיים בשנת 2000 עם ביקור האפיפיור בירושלים. התובע הציע הפרוייקט למו"לים שונים אך לא נענה בחיוב על ידי אף לא אחד מהם: "פניתי לכמה מו"לים והצגתי להם, פרסמתי דברים ועם הפרסום ועם הוצאות שלחתי את זה להוצאות וקיבלתי תשובה ברגע שיהיה לי חומר מכולם אני יכול להתקדם." (עדות התובע בעמ' 20 לפרוטוקול). פרוייקט זה לא הושלם (סעיף 26 לתצהיר התובע ועדותו בעמ' 20 לפרוטוקול).

5. אירוע התאונה מדצמבר 1999 הוציא את התובע ממעגל העבודה באופן זמני. ביקור האפיפיור התקיים במרץ 2000, בעת שהתובע שהה באי כושר מלא, וביוני 2000 לערך החל התובע לשוב בהדרגה, לעבודתו כעצמאי בתחום הצילום.

עיקרי טענות הצדדים בסיכומיהם:

התובע בעיקרי דבריו בסיכומים, עותר לפיצוי בגין תאונת הדרכים מיום 20.12.99, בה נחבל בעיקר בעכוז שמאל ובעמ"ש מתני. נטען כי עובר לתאונה התובע תיפקד היטב לגילו כצלם שטח ופרוייקטים "רב פעלים", רכש ניסיון ומומחיות בתחום עיסוקו זה, וזכה למוניטין מוכח בארץ ובעולם כולו.

התובע טוען כי הנתבעים מנעו ממנו לקבל טיפולים רפואיים להם נזקק על מנת להקטין את נזקו.

עוד נטען, כי בגין החמרת הפגיעה שהה התובע בתקופת אי כושר של כשנה, מלא ולאחר מכן חלקי, לאחריו סובל הוא מנכות רפואית צמיתה בעמ"ש מתני וברגל שמאל ששיעורה התיפקודי גבוה משיעורה הרפואי במידה ניכרת.

ביחס לנכות הרפואית נטען כי ד"ר ליברטי ייחס מחצית מן הנכות הרפואית לעבר, אך בחקירתו הנגדית הסכים כי יש לייחס לתאונה 7% נכות רפואית צמיתה, כשבפועל גרם האירוע ליציאתה מהכוח אל הפועל של מלוא הנכות הצמיתה בהתאם לעיקרון "הגולגולת הדקה". ביחס לנכויות הזמניות נטען כי אלו מיוחסות אך ורק לתאונה ולא לעברו הרפואי של התובע.

נטען, כי בעקבות התאונה היה התובע מרותק לסביבת ביתו בתקופה ממושכת וכי נשללה ממנו יכולת תיפקודית ו/או תעסוקתית ראויה, זאת בין היתר לאור טיפולים רפואיים שקיבל. מודגש, כי גם לאחר התגבשות הנכות הרפואית הצמיתה, כשנה לאחר התאונה, נכותו התיפקודית של התובע "כפולה ומכופלת" בנוסף לחוסר יכולת לשקם עיסוקו ומקצועו. לדידו של התובע, נכותו התיפקודית הינה לפחות בשיעור של 20% לצמיתות ונפקותה התעסוקתית עולה אף כדי 100% בשנים הרלבנטיות.

התובע טוען כי ד"ר ליברטי שגה כאשר חלק את נכותו הצמיתה של התובע, וכי יש לייחסה כולה לתאונה דנן. התובע מוסיף כי עברו הרפואי מתייחס לכאב חולף בגב התחתון, בגינו טופל בפיזיוטרפיה לתקופה של פחות מ- 3 חודשים וכי מאז תום הטיפולים לא נזקק לפיזיוטרפיה במשך למעלה מ- 4 שנים, עד לתאונה הנדונה. התובע טוען כי בשנים 1997 (בה נמצא תיעוד רפואי טרום-תאונה אחרון) ועד לסוף 1999 מסוגל היה התובע לפעילות ללא מגבלה כלשהי.