פסק-דין בתיק א 20378/06

1.         במועדים הרלוונטיים לכתבי התביעה הייתה הנתבעת מבוטחת של התובעות במסגרת פוליסת אחריות צד שלישי. במהלך תקופת הביטוח הוגשו כנגד הנתבעת שתי תביעות על ידי צדדים שלישיים. התובעות טיפלו בתביעות האמורות, מכוח הפוליסה. בסופה של דרך שתי התביעות של הצדדים השלישיים כנגד הנתבעת - נדחו.

2.         נתון זה מעלה את המחלוקת המשפטית שהוצבה לפתחי. התובעות דרשו מן הנתבעת לשלם לה סכום ההשתתפות העצמית בגין טיפולן בכל אחת מן התביעות. סכום ההשתתפות העצמית, בגין כל אירוע, עולה לסך של 1,000 דולר. הנתבעת נתבעה, איפוא, לשלם לתובעות סך של 2,000 דולר  כערכן השקלי.

3.         וזו המחלוקת: לשיטת הנתבעת עליה לשלם סכום השתתפות עצמית, רק ככל שהייתה מחויבת בדינה. לשיטת התובעות מחויבת הנתבעת לשלם סכום ההשתתפות העצמית, ללא כל קשר לשאלה האם התביעה כנגד הנתבעת נתקבלה או נדחתה.

            משעה שאלו הם פני הדברים, ובהסכמה, הוריתי על הגשת סיכומי טענות בסוגיה המשפטית הנדונה.

4.         ככל שעסקינן בנוסחה של הפוליסה שבפניי הרי "השתתפות עצמית" מוגדרת בה כ" הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו עקב נזק המכוסה לפי פוליסה זו לגבי כל נזק בנפרד". ואילו "נזק" מוגדר כ "מקרה ביטוח או סדרת מקרי ביטוח הנובעים ממקור אחד או מסיבה מקורית אחת". 

5.         דומה, למקרא סיכומי ב"כ הצדדים, כי עד כה הסוגיה הנדונה לא זכתה להכרעה מחייבת, לא בפסיקת בית המשפט העליון, אף לא בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. לעומת זאת הסוגיה חזרה ונדונה בפסיקת בתי משפט השלום ועוררה מחלוקת פוסקים. חלקם של השופטים סבורים כי הדין בסוגיה האמורה עם המבטחת, חלקם סבורים שהדין עם המבוטח. חלק מן השופטים אף נסמכים על נוסחה של פוליסה זו או אחרת, בפרשה שנדונה בפניהם. כסבור הייתי שנתון זה לא צריך לעמוד לנגד עיניי. מצאתי כי עובדת דמיון הנוסח בפרשות השונות שנדונו, לא מנע פתרונות נוגדים על ידי השופטים השונים.

            לנוכח כל אלו ראוי כי הכרעתי תהיה פועל יוצא, ראש לכל, של שיקולי מהות ופרשנות ראויים, כאשר הפרשנות הטקסטואלית תהא בעלת משקל שולי במאזן שיקוליי.

6.         הרציונאל העומד ביסוד "ההשתתפות העצמית", מוגדר על ידי המלומד ירון אליאס, בספרו דיני ביטוח. הוא מורה אותנו כי "ביסוד עיקרון ההשתתפות העצמית מונחים שלושה טעמים עיקריים. ראשית, חיובו של המבוטח בדמי השתתפות עצמית יוצר זהות אינטרסים בין הצדדים לחוזה הביטוח, ומעודד את המבוטח לנקוט באמצעי זהירות למניעת התרחשותו של מקרה הביטוח. שנית, שחרור המבטח מעולן של התביעות הקטנות, הנופלות לגדרו של סכום ההשתתפות, מביא לחסכון ניכר באמצעים, שכן עלויות הטיפול בתביעה הן בחלקן הגדול עלויות קבועות שאינן תלויות בסכום הנזק הנתבע. שלישית, שכיחותם של מקרי ביטוח בהם נגרם נזק קל בלבד לרכוש המבוטח היא רבה. הטלת אחריות על המבטח במקרים אלה הייתה גורמת לגידול ניכר בדמי הביטוח שלא לצורך, שכן רוב המבוטחים מסוגלים להתמודד עם נזקים קלים כאמור בכוחות עצמם" (עמ' 103).

7.         דומה שפסק הדין המוביל לעניין חיוב בהשתתפות עצמית בכל מקרה, הוא פסק דינו של כב' השופט יצחק כהן ב-ת.א. (חי') 2221/99 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית עילבון. ביסוד השקפתו של השופט כהן מונחת ההנחה כי אלמלא הביטוח הייתה המבוטחת שבפניו חייבת לשכור עורכי דין, ושמא להתחייב בעלויות נוספות המתחייבות מהגנתה. מכוח פוליסת הביטוח היא הייתה זכאית, דרך עיקרון, כי המבטחת תשפה אותה בגין הוצאות אלו, ללא כל קשר לחיובה הצפוי בגין התביעה עצמה. משמע, אם התביעה הייתה מתקבלת על המבטחת היה לכסות הן את החיוב והן את הוצאות ההגנה, שמוגדרות כ "הוצאות דין וטורח". אם התביעה הייתה נדחית, על המבטחת היה לכסות רק את אותן הוצאות הגנה.

            אכן, הפרקטיקה הנוהגת היא שבאופן מעשי המבטחת מנהלת את הגנת המבוטח במקומו. ואולם, כך מבהיר השופט כהן, "אין בפרקטיקה זאת משום סתירה לעיקרון 'הוצאות הדין והטורח'... שהרי הוצאות המשפט הן בסופו של דבר הוצאותיו של המבוטח והן מכוסות על ידי המבטח בין אם עלה בידי המבוטח לזכות במשפט ובין אם לא, והפרקטיקה הנוהגת לא נועדה אלא לחסוך בירוקרטיה מסורבלת בהתחשבנות שבין המבוטח והמבטח" (סעיף 5). משום כך החיוב בהשתתפות העצמית, גם מקום בו נדחתה התביעה, מעלה כי יש לראות את המבטחת "כמי ששיפתה את הנתבעת, ועל כן מתממש חיוב הנתבעת לשלם לתובעת את ההשתתפות העצמית לפי חוזה הביטוח"(סעיף 6).

            על דרך זו ראו לפסוק כב' השופט סובל ב-ת.א. (ת"א) 29975/03 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נחושתן חברה להשקעות בע"מ, כב' השופטת פרוסט-פרנקל ב-ת.א. (ת"א) 758475/02 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' זמר הנדסה וניהול, כב' השופט קליין ב-ת.א.(ת"א) 72151/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' ריבס משה, וכב' השופט בכר ב-ת.א.(ת"א) 22018/01 הפניקס הישראלי נ' מורג ייזום והשקעות.

8.         מנגד, דוגלים בהשקפה שונה כב' השופט אטדגי ב-ת.א.(ת"א) 192377/02 הפניקס הישראלי נ' לביא מנחם, כב' השופט בר-עם ב-ת.א.(י-ם) 4095/03 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' קסלמן וקסלמן רו"ח, וכב' השופטת ברק-נבו ב-ת.א.(ת"א) 709896/05 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' ליבוביץ בני.

            ביסוד השקפתם של שופטים אלו מונח התמריץ והאינטרס לעודד את המבוטח לשתף פעולה עם המבטחת. השופט אטדגי מבהיר כי "מבוטח היודע כי הוא עלול לשאת בהשתתפות עצמית יהיה זהיר יותר ורשלן פחות. מכך יצאו נשכרים גם המבטחת, שלא תצטרך לשאת בפיצוי הנדרש מקרות 'מקרה הביטוח' וגם המבוטח שלא יצטרך לשאת בסכום ההשתתפות העצמית. לעומת זאת אם המבוטח... צריך לשאת בהשתתפות עצמית ... כאשר בשני המקרים המבוטח, להבדיל מן המבטחת, ישלם לרוב אותו סכום של השתתפות עצמית, אזי לא תהיה למבוטח כל מוטיבציה להיזהר יותר ולהתרשל פחות. בין כך ובין כך הוא ישלם אותו דבר ורק הסכום שתשלם המבטחת, אם בכלל, יהיה שונה..." (סעיף 7).

            כב' השופט בר-עם אף הוא מבאר כי ככל שיחוייב המבוטח, בכל מקרה, בתשלום ההשתתפות העצמית הרי "בנסיבות אלו לא יהיה למבוטח כל תמריץ לנקוט באמצעי זהירות להקטנת הסיכון, שכן התממשותו איננו קשור בהכרח להתנהגותו ולא יהיה באמצעי הזהירות שיינקטו על ידו, כדי להשפיע על שיעורו, מקום בו הוגשה תובענת סרק. גם המבטח יהיה אדיש בנוגע ליישוב התובענה, עד לגובה השתתפותו העצמית של המבוטח, הגם שיעיל יותר, בנסיבות אלו לדחות את התובענה לחלוטין. התנהגות המבטח תשמש תמריץ חיובי להגשת תובענות סרק ולו כדי ליישבם בסכום עד למלוא שיעור ההשתתפות העצמית, שבמקרים לא מעטים, כבענייננו, איננו נמוך כלל ועיקר" (סעיף ד(1)) .

9.         עיון בספרות המקצועית מצביע על כך כי שחר ולר, בספרו חוק חוזה הביטוח,תשמ"א-1981 (בסדרת "פירוש לחוקי החוזים" בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי של הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים), מצדד בחיוב המבוטחים בתשלום השתתפות עצמית בכל מקרה. הוא מבהיר כי "לדעתנו זו הגישה העדיפה: כשם שהמבטחת חייבת בשיפוי המבוטח בגין הוצאות המשפט בין אם התביעה נדחתה בין אם נתקבלה, כך המבוטח חייב בתשלום השתתפות עצמית בשני המקרים" (ה"ש 3, עמ' 326).

            מנגד, ולו במשתמע, ניתן להבין שהשקפתו של אליאס שונה. אני למד זאת מכך שלשיטתו יש לייחס למבוטח את "חזקת האדישות", המונחת ביסוד הרציונאל של ההשתתפות העצמית. לטעמי הוא סבור, על בסיס זה, כי יש לפטור את המבוטחים מתשלום ההשתתפות העצמית, במקרים של דחיית התביעה, מתוך הרציונאל של "חזקת האדישות".

10.        הטיעונים הסותרים משכנעים ברציונאל שלהם. בולטת העובדה כי לא נמצאה לי, ולו באסמכתא אחת, התמודדות עם הטיעונים-לסתור של אסכולה-שכנגד. וכך, אין מענה לטיעון על פיו כשם שהמבטחת חייבת בשיפוי המבוטח בגין הוצאות המשפט, בין אם התביעה נדחתה ובין אם נתקבלה, כך חייב המבוטח, על דרך הסימטריה, לשפות את המבטחת בתשלום השתתפות עצמית בשני המקרים.

            מנגד, אין מענה לטיעון על פיו חיובו של המבוטח בתשלום ההשתתפות העצמית, יהא הדבר אשר יהא, בין אם תתקבל התביעה ובין אם תידחה, יניע אותו להפחית שיתוף הפעולה שלו עם המבטחת, על בסיס תובנות כלכליות הנסמכות על הרצון לעודד תמריצים.

11.        בחנתי הנתונים האמורים כה וכה, ובדעתי לספח עצמי למחנה המחייבים את המבוטח בתשלום השתתפות עצמית, בין אם התביעה מתקבלת, ובין אם היא נדחית. אין בדעתי לחזור על הרציונאלים שנימנו לעיל, כעולה בעיקר בפסק דינו של השופט כהן ושל המלומד ולר, ואספק עצמי בניסיון של התמודדות עם טיעוני התובנות הכלכליות בגישה-שכנגד, למשל בפסקי הדין של השופטים אטדגי ובר-עם.