פסק-דין בתיק א 2036/98

( משלים)

1.      בפסק הדין שניתן ביום 23.10.02 חוייבו הנתבעים 1-2 לשלם לתובעים פיצויים בסכומים שנקבעו על ידי, בגין ליקויי בניה שהתגלו בדירות שנבנו על ידם ונמכרו לתובעים.

הנתבעים ערערו על פסק הדין.

במסגרת הערעור ביקשו הנתבעים לאפשר להם להציג ראיות חדשות, שלא הוצגו בפני במהלך שמיעת הראיות. בית המשפט העליון (ע"א 1245/03) נעתר לבקשתם ואיפשר להם להציג ראיות נוספות ככל שהן מתייחסות לשאלת חבותו של    הנתבע 2 (המערער מס' 1 בערעור), ולשאלה זו בלבד.

לשם קבלת ובחינת הראיות ולשם מתן "פסק דין חדש בהתאם", הוחזר אלי התיק.

2.      הנתבע מס' 2, שהוא מנהלה היחיד ובעל מניותיה העיקרי של הנתבעת 1, חוייב  בתשלום פיצויים לתובעים (יחד עם הנתבעת 1) לאחר שהגעתי למסקנה כי הוא הבריח את רכושה של נתבעת 1 מפני נושיה, התובעים (ע"י מכירת או העברת 5 דירות שבבנין לחברה אחרת שהקים לצורך כך (נתבעת 3), כמפורט בפסק הדין).

בשל כך "הורם" מסך ההתאגדות שחצץ בינו לבין הנתבעת 1, אשר בבעלותה היו הדירות והיא אשר מכרה אותן לתובעים, והחיוב הושת הן על הנתבעת 1 והן על מנהלה ובעל מניותיה (הנתבע 2).

3.      באמצעות הראיות והעדויות החדשות שהוצגו בפני, ביקשו הנתבעים, וליתר דיוק הנתבע 2, לשכנע את בית המשפט כי בהעברת חמש הדירות על שם הנתבעת 3, באופן שייראה כי היא, ולא נתבעת 1, מכרה אותן לרוכשי הדירות, לא היתה כל פעולת הברחת רכוש מנתבעת 1 ועל כן לא היה מקום להרים את המסך החוצץ בינה לבין הנתבע 2 ולא היה מקום לחיובו האישי בתשלום הפיצויים לתובעים.

מנהל החשבונות של הנתבעת 1, דוד אמסלם, הציג כרטסת שנוהלה במשרדו שבה נרשמו התקבולים שקיבלה מהנתבעת 3 בגין מכירת חמש הדירות (נ/9) לפי ההסכמים שנחתמו ביניהן (שהוגשו אף הן כראיות על פי הרשות שניתנה ע"י ביהמ"ש העליון).

במהלך חקירתו הוברר כי סכום כולל של -.372,934 ש"ח (סכום של -.2,000 ש"ח וסכום של -.370,934 ש"ח) שנרשם בכרטסת, שהתקבל כביכול, ע"י נתבעת 1 (מהנתבעת 3) לא הופקד בחשבונה של נתבעת 1 בבנק ולפיכך חויב הנתבע מס' 2 בסכום זה באופן אישי (בכרטיסו שהתנהל אף הוא במשרדו של מנהל החשבונות).

בתשובה לשאלה נוספת הודה דוד אמסלם, כי משמעות עובדה זו היא, למעשה, כי נתבע 2 לקח סכום זה לעצמו ועל כן הוא חייב אותו בכרטיסו באופן אישי. מכל מקום, סכום זה שהתקבל מהנתבעת 3 על חשבון "רכישת" הדירות לא הגיע ליעדו, היינו לנתבעת 1.

הנתבע 2 עצמו הודה במהלך עדותו (במסגרת שמיעת הראיות הנוספות), כי הסכום הנ"ל לא הופקד לחשבונה של נתבעת 1, אלא הגיע ישירות לחשבונו האישי ממנו שילם הוא, לטענתו, לספקים שונים עבור עבודות שונות שביצעו בבנין עבור הנתבעת 1 שהקימה אותו (התקנת מעליות ומערכת סלולרית).

עוד הודה הנתבע 3 כי הנתבעת 2 אשר רכשה, כביכול, את הדירות מנתבעת 1, על פי ההסכמים שהוצגו בפני, לא קיבלה, למעשה, את החזקה בדירות. החזקה בהן הועברה על ידו ישירות מנתבעת 1 לרוכשי הדירות (האמיתיים), בעוד שהם קנו אותן, כביכול, מהנתבעת 3, ועל פי ההסכמים שנחתמו.

כאן המקום לציין כי נתבע 2 חתם על ההסכמים שנחתמו בין הנתבעת 1 לנתבעת 3, בשם שתיהן כאחד (הן כמוכר והן כקונה), בהיותו בעל השליטה ומנהלן היחיד.

אף אם אקבל טענתו של נתבע 2, כי הסכום שהועבר אליו (בסך כולל של                 -.372,974 ש"ח) לא הגיע לנתבעת 1  מהנתבעת 3, אך שימש לפרעון חובותיה של נתבעת 1 לספקיה - עובדה שלא הוכחה כלל ועיקר - ברור כי מכלול הנסיבות והעובדות שהוצגו ע"י הנתבעים במסגרת הראיות הנוספות שהוצגו בפני, אינן תומכות כלל ועיקר בטענותיהם, לפיהן לא הוכחה כל הברחת נכסים מהנתבעת 1, שנעשתה ע"י מנהלה ובעל מניותיה, הוא נתבע 2.

עובדה היא, כי לפחות סכום של -.372,974 ש"ח לא הגיע לקופתה או לחשבונה של נתבעת 1. נסיונם של הנתבעים להוכיח כי סכום זה הועבר לספקיה באופן ישיר לא עלה יפה, שכן הוא לא הוכח בראיות אוביקטיביות של ממש. לא די בהבל פיו של נתבע 2, שלא תמך דבריו במסמכים כלשהם, ולא פירט כלל במהלך עדותו את זהותם של הספקים ואת הסכומים המדויקים שהועברו להם, על מנת לאמץ את גירסתו ולקבוע ממצאים עובדתיים על פיה.

4.      הראיות והעדויות הנוספות שהוצגו בפני, לא רק שלא שינו את מסקנתי והתרשמותי כי מדובר בהברחת רכוש, כאמור בפסק דיני ומהטעמים שפורטו בו, אלא אף חיזקו אותן.

אשר על כן, אין מקום לשינוי או ביטול החיובים כלפי הנתבעים או מי מהם, כפי שקבעתי בפסק הדין מיום 23.10.92 והם עומדים בעינם, אף לאחר בחינת הראיות הנוספות שהוצגו בפני, על פי הנחיית בית המשפט העליון, כאמור לעיל.

הנתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעים הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בנוסף לסכומים שנפסקו נגדם בפסק הדין מיום 23.10.92, בסכום כולל של -.30,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.