פסק-דין בתיק א 20351/02

1.         בפני שני תיקים מאוחדים.  בת.א. 20351/02, התובעת שכרה מהנתבעים בית ברחוב הדר 10 בקיסריה לפי חוזה שכירות מיום 19.12.00 לתקופה בת 24 חודשים כאשר דמי השכירות שנקבעו הם 1,200 דולר-ארה"ב ל-5 החודשים הראשונים ו-1,450 דולר ל-19 החודשים הנותרים. לטענת התובעת הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם עפ"י חוזה השכירות ואף פרעו שטר בטחון ע"ס 15,000 דולר. מטעמי אגרה הוגשה התביעה ע"ס 15,275 דולר ובנוסף סך של 65,000 ש"ח.

2.         הנתבעים כפרו בכל טענות התובעת וטענו כי התובעת היא אשר הפרה את חוזה השכירות ולכן הם הגישו כנגדה תביעת פינוי ותביעה כספית בת.א. 15856/02 על סך 30,140 ש"ח למועד הגשת התביעה 28.8.02. בעקבות כך פינתה התובעת את הבית המושכר ביום 3.12.02 מיוזמתה.לפי התחשבנות הנתבעים חייבת להם התובעת יתרות בגין דמי שכירות לפי ההסכם וכן הם טוענים לדמי נזק בגין נזקים לגינה, פיצויים בגין הפרת החוזה, שכ"ט והוצאות באופן שלטענתם נותרה התובעת חייבת להם סך של 88,909 ש"ח.

3.       הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם.

4.       קודם למתן פסק הדין ולאחר שהצדדים הגישו סיכומים ארוכים לרבות סיכומי תגובה ולרבות בקשה למחיקת סיכומי תגובה, מצאתי כי יש ממש בטענות ב"כ המבקשים ולפיה לא היה מקום ללא נטילת רשות להגיש סיכומי תגובה המכילים 19 עמודים ושני נספחים ולפיכך לא אתייחס אליהם.

5.       תחילה למסגרת הנורמטיבית שנקבעה בהלכה בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1)  337) בעניין הפסיקה על דרך הפשרה, (לפי סעיף 79 א' (א) וכך גם יש להבין לעניין סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד), עלתה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה והיא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. לפני פרשת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא יכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב" ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה  נתפרשה שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא השופט אריאל באחד מפסה"ד כי:

"המילים 'בדרך פשרה' - באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים" (ת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685)

ודוגמא נוספת שבה בדומה חשב גם השופט לרון כי :

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם ".( ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 )

החידוש בהלכת אגיאפוליס הוא שנקבע שם, מפי השופט אילן, כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה: "... בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי"( בעמ' 347 שם ). השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349  שם) הנשיא ברק הוסיף כי " פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"( בעמ' 350 שם). במילים אחרות השאלה הינה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה? בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך. בית המשפט מדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת  החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שלא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים.

6.         ומן הכלל אל הפרט; לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ועיינתי בשתי התביעות המאוחדות ובמסמכים ובסיכומי ב"כ הצדדים ולאחר שלקחתי בחשבון את טענותיהם לעניין הפרות החוזה, בתיק זה ומאידך את טענות הנתבעים הן בתיק זה, והן בת.א. 15856/02, וכן את המחלוקת בעניין שאלת זכותה של התובעת להפחית ביוזמתה את דמי השכירות בגין העילות שהועלו על ידה והסכומים שהוצאו על ידה לתיקון דוד שמש, המזגנים ועוד, אשר לטענתה, מנעו ממנה את השימוש הרגיל והסביר בבית המושכר וכן לקחתי בחשבון את הסכום שנגבה על ידי הנתבעים בסך 15,000 דולר בש"ח משטר הבטחון  וכן את מועד החזרת הבית לחזקת הנתבעים, נסיבות ההחזרה, דהיינו לאחר הגשת התביעה כנגדה, לעומת מועד סיום התקופה החוזית וטענות הצדדים בעניין זה, וכן יתר טענותיהם ההדדיות לדמי נזק ופיצויים בגין הפרת החוזה, בקיזוז סכומים המגיעים לנתבעים (לרבות תביעתם ב בת.א. 15856/02), אני פוסק לתובעת את הסך של 27,500 ש"ח להיום. 

7.         אשר על כן הנני מחייב את הנתבעים בת.א 20351/02 (לאחר קיזוז תביעתם הנ"ל) לשלם לתובעת את הסך של 27,500 ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא ובפועל.

בשים לב לנסיבות ולתביעות ההדדיות ולמועדי הגשתן, אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט' באייר, תשס"ה (18 במאי 2005).

קלדנית: דליה ב.ח.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: